משילות

אלברט שבות , ג' בטבת תש"פ

דעות ראש הממשלה נתניהו
ראש הממשלה נתניהו
צילום: באדיבות המצולם

אחד המונחים העסיסיים שאימצתי לאחרונה הוא 'קשקוש' ובו אפתח את רשימתי. קשקוש בלאבוש טוטלי שמשהו ישתנה הפעם בבחירות של מרץ.

זה כמו הלהט שלובש אותך בכל הגרלת לוטו מחדש שמשהו הולך להשתנות הפעם. יש לי הרגשה שהפעם אני הולך לגרוף את עשרים המיליון לכיסי ויש לי כבר תוכניות מוכנות לגבם. רוצה להגיד כי גם הפעם הימין יגיע פחות או יותר לסף השישים והשמאל יצטרך את תמיכת ליברמן פלוס הרשימה הערבית להקים קואליציה- דבר שלא יתכן.

גם הפעם כחול לבן תקבל משהו בסביבות השלושים מנדטים וכן הליכוד אולי יעבור אותה באחד שניים אולי ההפך, אך המספרים הגדולים החשובים והמכריעים של שני הגושים יישארו על כנם ולא יזוזו. אני לא נביא אני מציאותי.

עכשיו למספרים. בואו נגיד שהימין יגיע ל-61 או אפילו ל-66 עם ליברמן שיחזור בתשובה ויתקבל בברכה מה אז ישתנה? קשקוש טוטלי שמשהו ישתנה אף עם ממשלה של מחנה הימין הלאומי כי הפעם ליברמן ידרוש ויקבל לכופף את החרדים עד למינימום האפשרי והחרדים לא ישכחו לו את זה, הוא יהיה עצם בגרונם שבמוקדם או במאוחר יאלצו לשלוף אותו מהגרון בפינצטה של מנתח או בירייה וולגארית לראש והם ימצאו, תסמכו עליהם, את הרגע המתאים. או אז ביבי כביבי יחזור לאחר כבוד לתפקידו המקורי לקפץ בין החרדים לכופרים, לרקוד מה יפית עם כל בעל עניין.

אם לדמיין את פעולת האח המבוגר נתניהו שבא לתווך בין שני אחיו שהלכו מכות: תארו לכם שלוש קופות חיסכון של דמי כיס שמחזיקים בהן שלושה אחים: ליהודה המבוגר 26 ש.ח. לנתן 17 ולדורית 6. דורית ונתן רבו ביניהם והלכו מכות על דמי הכיס שכל אחד לקח לעצמו מהקופה הכללית ויהודה האח הגדול האחראי בא לתווך ביניהם. הדעת אומרת שיוריד מזה ויתן לזה אך המציאות אחרת: שניהם יישארו עם כספם והמבוגר האחראי יהודה יתן מכספו לזה ולזה ויש לו מאיפה כי הרי מחזיק בהרבה כסף והאינטרס שלו שיהיה שלום בית ושהמשפחה תשאר מלוכדת בראשותו לעד.

הסיפור לעיל לא הביא בחשבון גם את ריב המעיים של יהודה עצמו ופתאום יש חסימה בין המעי הגס לדק, זה אומר האוכל שלי וזה אומר האוכל שלי. וגם כאן בא יהודה ומרצּה את שניהם כי לחתוך הוא לא יכול וזו למעשה תורת המשילות של ישראל על רגל אחת.

שמעתי ברדיו גלי ישראל בתוכנית 'יומן הפריימריז' של יערה זרד ויוסי דוידוב- ראיון עם ראש הממשלה; ראיון יפה ונוקב ומעל לכל מכובד. פעם ראשונה ניתן לחוש את הכבוד של המראיין למרואיין מה עוד אם המרואיין שלך ראש הממשלה. לא עשו לו הנחות ושאלותיהם היו נוקבות אך נתנו לו לנשום לדבר, לא חתכו את רצף דיבורו, לא טימטמו את עצמם לדעת בברוטליות.

אחת השאלות הייתה: מה המניע או מהו המנוע של ראש הממשלה, מהו צריך בארגז הכלים שלו. תשובתו: "צריך שלושה: אמונה, להט וכוח". אכן מנה את הכלים נכונה, כל ראש ממשלה צריך את אלה ובלעדי אחד מהם אולי ימלא את תפקיד ראש הממשלה אך לא יעשה אותו, לא תורגש העשייה. במציאות הישראלית אין ראש ממשלה ששולט בפועל. אולי בראשית הדרך היה מי שהצליח להגיע לידי שליטה בפועל אך חיש מהר באה שיטת הקואליציה ותלשה ממנו את כוח המשילות. אמור מעתה ישנם שניים מתוך שלוש: יש את האמונה ויש את הלהט אך כוח המשילות איננו וכנראה לא יהיה עוד.

מהו כוח משילות? גם היום קיים 'כוח משילות' אך הוא רק מזכיר את המונח המקורי. היום, כוח משילות הוא הכוח לחבר בדבק צמיגי את מפליגי הספינה לבל יתפרקו ויפרקו איתם את הספינה, ועל-מנת להביא את הכוח הזה אל הפועל עליך להיות בעל כוח שכנוע לקדם את ההפלגה שלך שהמכובדים יעלו על הסיפון ויקבלו ארוחות שחיתות בחינם. כוח המשילות היום הוא הכוח לשרוד. למה לשרוד? כי כל חלופה תביא לא פחות לחורבן הבית, זו הטענה של כל מנהיג. אם נחזור לספינה, כוח משילות של רב החובל מסתכם בלכוון את הספינה לצפון לא לדרום – לא משנה לאיזו נקודה בצפון; אין לו נקודת ציון נתונה. לפעמים הוא מוכן אפילו לרדת קצת לדרום, כן לדרום, אבל החשוב הוא שהספינה תהיה תחת פיקודו כך שיוכל ללחוץ על הברקס בכל רגע נתון כך שלא תידרדר לדרום הרחוק, שלא נאבד את המדינה.

ומה עם המדיניות, מה עם ההנהגה, הדרך היעד.. מי מדבר על מדיניות ומי שואף ליעד, איש לא מסמן נון-צדיק זו או אחרת. פעם הצביעו על נקודת הציון וקראו לה מדיניות, כלכלית למשל, מדינית, לאומית, זאת אמורה להיות הפוליטיקה אבל למי אכפת היום. השאלה היחידה המפעפעת היום בראש המנהיג היא להיות במקום הנכון בשביל למנוע מהספינה שתידרדר אל נקודת החיכוך עם הציקלון המסוכן.

הציקלון של הימין הוא מדינה פלסטינית בעוד הציקלון של השמאל אלו ההתנחלויות, על כל היתר אפשר להתפשר. זה התנ"ך של כל ממשלות ישראל לדורותיהם משנות החמישים עד הלום, ממשלות ימין ושמאל כאחד. יש קו מנחה כללי אך אין מדיניות, יש כיוון רחב פופולרי כוללני אך בלתי מוגדר, לא מדויק, לא מפורט, רדוד, שטוח, קלוש, קואליציוני, גמיש, בקיצור אין נוני-צדיק. יש כוונות טובות אך אין דרך לקיימן. אני חושב כי שיטת הקואליציה או אם תרצה שיטת האינטגרציה המפלגתית הביאה עלינו שני אסונות: איבדנו כעם את תכונת הרצף שבלעדיה לא ניתן לנווט לשום מקום ומנהיגינו איבדו את כושר ההתמקדות.

איבדנו את מקור הקיום האנושי שלנו האצור בתכונת הרצף, תוציא את התכונה הזו מהאדם ולא יישאר ממנו מאומה, הוא יאבד את הכיוון שלו. הכיוון הוא שמבדיל אותנו מהחיות, לאדם יש כיוון יש מדיניות של תרבות, של חינוך פולקלור הליכות ואלה לא יכלו להתקיים אילולא הקפדנו על תכונת הרצף ואילולא היינו מודעים לקיומה.

אני לא יכול לדבר בשתי שפות יום אנגלית ויום עברית. אני לא יכול להתפלל יום בנוסח תימני ויום בנוסח חלבי, חייב לשמור על רצף בנוסח בתרבות בשפה ובכל הנוגע לכיוון שבחרתי בו כאדם. שיטת הקואליציה מנתקת את המנהיג, כל מנהיג, מתכונת הרצף האמון עליה ובמקביל מחברת אותו לקולקציה של מסילות ונתיבים שלא פעם רחוקים ממנו מרחק רב.

הוא מתנתק, למען החיבור הקואליציוני, מהמסילות והנתיבים שחיבר ביניהם כל חייו ולפעולה זו קוראים בימינו 'כושר מיצוי הפשרה'. כך נולד לנו בשעה טובה תינוק חדש שיקרא שמו בישראל 'המרכז'. מרכז שאין לו כיוון מוגדר ומוכן להתחבר בלב שלם ובנפש חפצה לימין גם לשמאל, מה שנוח וטוב לדבק הקואליציוני. 'המרכז' שלנו הודיע מראש כי הוא מוותר על תכונת הרצף המדיני והכלכלי והחברתי, אז מי אתה? אני הכל, אני הכלום.

אני חושב שנתניהו השלים בעשר שנות ממשלו עם השיטה הקואליציונית אך התגעגע לנוני-צדיק שלו. זה הציק לו והוא הגיע למסקנה כי חייב ללכת בין הטיפות בשביל לחבר בין רצף החוליות שהאמין בהן ועמל על פיתוחן כל חייו. הוא ניסה למשל לפתוח את שוק התקשורת לשווא. ואמנם הקים בייגע את ערוץ 20 אך לא הצליח להשיג עבורו את הגיבוי הכלכלי להשתלב כשווה בן שווה בערוצי הטלוויזיה, וכך קיבלנו חלום רטוב אך לא מעשי. נתניהו ניסה, עוד דוגמה, ללכת בין הטיפות ולשבור את הדיווח העיתונאי המוטה בעליל; הוא הבחין בערך המסוכן 'תקשורת מגוייסת' וניסה להשליכו לזבל, לשבור אותו; ניסה וקיבל את תיק 2000 גם 4000. 

על שאלת המנוע שמניע את ראש הממשלה – נתניהו השיב כי מנוע כזה זקוק לשלושה סוגי שמנים: אמונה, להט וכוח. אמונה יש גם להט יש אך כוח אין, כוח משילות אין. אין פלטפורמה לשום מדיניות לא כלכלית לא תרבותית ולא מדינית כי השיטה מחייבת לוותר על המדיניות שנבחרתי בשמה ובאתי איתה מהבית לטובת תערובת שנרקמה זה עתה בספינת התענוגות הקואליציונית.

השיטה הקואליציונית יכולה לעבוד במדינות שקטות אם נכון הביטוי, שאינן נמצאות במצב מלחמתי ממושך, שקיומן אינו מאויים, ששטח הטריטוריה שלהם אינו מוטל בספק. מדינה כזו יכולה להיות שוויץ, הולנד, אנגליה, הן דמוקרטיות ושיטת הקואליציה הפרלמנטרית יכולה לחבר בין פלגי העם ולקרב את הדעות המגוונות אחת אל אחותה. לא כן ישראל. ישראל עומדת בפני החלטות הרות גורל, הרות קיום ויש לאפשר לה להחליט. יש לאפשר לעם להחליט בדרך דמוקרטית בהחלט.

יש לאפשר לעם לבחור ברב חובל שלא יסתפק בהכוונה כללית שתגן על הספינה מפני הציקלונים, כי אם להתמקד בנקודות ציון מוגדרות ולנווט את הספינה לעברן במלוא הכוח, במשילות אפקטיבית מלאה, אם לימין ואֵימִנה ואם לשמאל ואשמאילה.

האזרח הישראלי חייב לשלשל שני פתקי הצבעה בקלפי שלו: בראשונה יבחר ברב החובל שלו שיעניק לו את המרחב האופטימלי לקבל את ההחלטות בשמו, ובפתק השני, יבחר את 120 נציגיו לכנסת שיחוקקו את חוקיו ללא שום זיקה לרשות המבצעת, ללא שום כמיהה להשתלב בממשלה הטכנוקרטית מקצועית, ללא שום קומבינציה. באופן הזה נקלע לשתי ציפורים באבן אחת: בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית הרשויות של המדינה ייפרדו הלכה למעשה, ובפעם הראשונה מאז שנות החמישים יהיה לישראל רב חובל במשרה מלאה.

ואחתום בשאלת המיליון: היה וימעד רב החובל, היו דברים מעולם, מי זו הישות שתורידו מכיסאו?

- רוב מוחלט בן 80 אצבעות בכנסת יורידו את רב החובל ואת ממשלתו מההגה. ואמנם אני זקוק לשני שלישים מנציגי העם בשביל להפקיע את ההחלטה הגורלית מרשות הציבור ולהעבירה לרשות החוק.