קוריוז מחיי המנוגמיה

העם הזה בנוי מבתים וממשפחות, ובהן כל פרט הוא חלק מהשושלת כולה. התפישה הזאת החזיקה את עם ישראל מאז מעמד הר סיני

הרב איתי אליצור , ד' בטבת תש"פ

דעות להט״ב
להט״ב
צילום: עצמי

כלי תקשורת אוהבים לאחרונה לעשות כתבות אוהדות על מסגרות חיים החורגות מכללי המשפחה המקובלים. 

קומונות הכוללות מספר גברים ומספר נשים, שחיים בהן חיי הוללות ופריצות בבית אחד, זוכות לסיקור אוהד. כמובן בניגוד לגבר אחד שחי עם כמה נשים. מסתבר שמסגרת שבה יש לכל אישה גבר אחד היא מסגרת פרימיטיבית ורעה. אבל מסגרת שבה יש על כל אישה כמה גברים – לגמרי סבבה. זה לא פרימיטיבי. זה נחמד ונאור.

בינתיים אין הרבה קומונות כאלה, לכן קומונה אחת מככבת בכתבות במקומות שונים. אבל אין ספק שאמצעי התקשורת לא סתם מדווחים עליהם כעל קוריוז. הם מנסים לשנות את הנורמה.

אותם אנשים מסבירים מדוע חשוב להם לקעקע את מוסד המשפחה. הם מדברים על כך שיש הרבה זוגות שחיים במונוגמיה כי הם מרגישים חובה וכי הם כפופים לנורמות חברתית, ולא כי הם משתוקקים לזה. 

וואלה. סוף סוף עליתם על זה. לזה קוראים חינוך ותרבות. כך חברה מגנה על עצמה. כולנו חיים בתחושת מחויבות לנורמות החברתיות שלנו. ולכן אנחנו לא רוצחים, לא גונבים ולא אונסים. לא כי זה טוב לכל אחד מאתנו באופן אישי (לי דווקא היה נוח לגנוב הרבה דברים) אלא כי אנחנו חיים בחברה ומחונכים. בגלל זה אנחנו חיים במשפחות. בגלל זה נשמר הסדר החברתי. בגלל זה כל אדם מכיר את הוריו. בגלל זה יש חברה. בגלל זה אנחנו חיים כמו בני אדם.

כל זה לא מעניין את אותם אנשים (ואת הכתבים שכותבים עליהם). הם אומרים בפה מלא שמה שמעניין אותם זה ההנאה המינית הסובייקטיבית שלהם (אגב, בסופו של דבר כנראה  הם ישארו גם בלי זה. כי התאבון רק יגדל ויגדל ולעולם לא יסופק, ותמיד הם יהיו מתוסכלים, אבל תעזבו, נניח לרגע שאת האושר הסובייקטיבי הם ישיגו). האנשים האלה לא מנסים להיות חלק מחברה. יש להם אידאל גדול ונשגב, תמצית הקיום האנושי: יצר המין. הם אומרים את זה בפה מלא. זה האידאל הנשגב. לחיות חיי מין מחוץ לנורמות תרבותיות וחברתיות, ובלי להתייחס לשאלה מה זה יעשה לשאר החברה, וכיצד יראה הפרצוף שלנו כעם. ההנאה הסובייקטיבית – תכלית האדם.

הם מודים שגם הלהט"ביזם הוא חלק מזה. ואכן, גם זה היה פעם מוקצה בחברה, והתוצאה: הכל למדו להתגבר על נטייתם, להקים משפחות ולהוליד ילדים. עד שהתחילו לכתוב כתבות אוהדות על אלה שיצאו מהתלם, והיום הם עושים טרור תקשורתי כדי שהמדינה תעזור להם לחיות בדרך העקרה שלהם, ולנצל גוף של פונדקאיות עניות.

זה משפיע על החברה כולה. המון אנשים שבימים כתיקונם היו מצליחים להתגבר על הקושי שלהם לשאת אישה ולהקים משפחה, היום כבר לא עושים את זה. 

אבל המסוקרים בכתבה, מה אכפת להם? העיקר ההנאה המינית והתשוקה הרומנטית. מותר האדם מן הבהמה.

הכתבות האלה מייצגות תפישה שלא מעניין אותה הנצח, ההמשכיות, העם, החברה. מעניין אותה רק החוויה הסובייקטיבית הרגעית של האדם החווה אותה. לשם היא מכוונת ולשם היא חותרת.

כנגדה עומדת תפישת העולם המחזיקה את עמנו דורות רבים. התפישה של העם החי לנצח. העם הזה בנוי מבתים וממשפחות, ובהן כל פרט הוא חלק מהשושלת כולה. התפישה הזאת החזיקה את עם ישראל מאז מעמד הר סיני, ותמשיך להחזיק אותו גם בדורות הבאים.

לכן חשוב לשמור על הרעיונות הנצחיים של העם. בכל הדורות היה מי שאיתגר אותו רעיונית, אבל המאתגרים נעלמו ועם ישראל חי. כך יקרה גם לכל מסגרות החיים המשונות האלה. הן לא יאריכו ימים, וזה כנראה גם לא את האנשים החיים בהן. הרי ברגע הזה הם נהנים, לא?