מורשתו של משה ארנס – שנה לפטירתו

מתוך דברים שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי בכנס שהתקיים במכללת נתניה, בשותפות התעשייה האווירת ומכון ז'בוטינסקי

תגיות: משה ארנס
יוסי אחימאיר , י"ג בטבת תש"פ

בפתח הדברים ברצוני לברך על היוזמה החשובה הזאת של הכנס, לזכרו של יקירנו משה מישה ארנס, פרופ' ארנס, במלאת שנה לפטירתו.

נתבקשתי לשאת בכמה דקות דברים על האיש ומורשתו, וכפי שאתם רואים מתכנית הכנס – אכן מורשת גדולה, חשובה ומבורכת כרוכה בשמו: 

מישה הבית"רי והז'בוטינסקאי, מישה המהנדס האווירונאוטי – איש הטכניון, סמנכ"ל התעשיה האווירית, מישה המדינאי והפוליטיקאי, מבכירי תנועת החרות והליכוד, ומישה חוקר גטו ורשה ומתקן עוולות היסטוריות.

זכיתי להכירו בשנים ששירתתי לצידו של ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל, כאשר מישה היה שותפו הנאמן, איש אמונו ומבכירי ממשלתו, שותפו למה שנקרא אז: מחנה שמיר-ארנס, הגם שכמו שהתבטא עליו פעם שמיר: לא היינו מאותו בית-ספר... 

באותה תקופה ראיתי את מישה מקרוב - בפעולה כשר ביטחון וכשר החוץ, כאחד מבכירי תנועת הליכוד ונאמנה עד יומו האחרון, ראיתי את מסירותו למדינה ולביטחונה, את התנהלותו הממלכתית בראשות משרדי הביטחון והחוץ, וגם את צניעותו והדרת אישיותו.

זכיתי להכירו עוד יותר, מקרוב ואפילו באופן אינטימי, כאשר פרש מהחיים הפוליטיים והתמסר למחקר הגדול שערך על מרד גטו ורשה. 

לזכותו - תיקון העוול שנעשה בהיסטוריוגרפיה במקובלת של המרד, לאירגון הצבאי היהודי, הבית"רי – אצ"י – בהנהגתו של פאבל אברהם פרנקל ז"ל.

מישה לא הסתפק רק במחקר, בכתיבת הספר "דגלים מעל הגטו", הוא לחם למען הנצחת אצ"י ומפקדו פרנקל בערי ישראל, בקריאת רחובות וכיכרות על שמו של הלוחם, שאפילו צילום אחד לא נותר ממנו. ואכן, בכמה ערים כבר הונצח פרנקל. 

אני זוכר את טקס קריאת רחוב פאבל פרנקל בנס-ציונה. ראש העיר המנוח יוסי שבו ערך טקס גדול בבית הספר המקומי, ששי בבוקר. מישה עמד לפני מאות התלמידים והמורים וסיפר להם בגובה העיניים את סיפור מרד גטו וארשה. עיניו נצצו כשהוא וראש העיר הסירו את הלוט מעל שלט הרחוב הסמוך. 

זה היה פחות משנה לפני שנפטר. בינתיים גם יוסי שבו הלך לעולמו. שלט ההנצחה יעמוד לעד.

בשנתו האחרונה יצאה לאור הביוגרפיה של מישה ארנס - "למען ביטחון ישראל", באנגלית ובעברית. הספר נפתח בסיפור טבח יהודי לטביה באתר ההשמדה רומבולה. 

מישה מספר כי אילמלא אביו שצפה מראש את הנולד והעביר ב-1939 את המשפחה לארה"ב, חייו של הנער בן 16, שנולד בקובנה שבליטא ונעוריו עברו עליו בריגה, יכלו להגיע לקיצם כבר ב-1941. גורלו עלול היה להיות כגורלם הטראגי של עשרות אלפי יהודי לטביה, ובהם רבים מחבריו.

בארה"ב החלה הקריירה המדעית של של מישה, ובמקביל פתח בפעילות בית"רית-פוליטית. הוא הוקסם מאישיותו של זאב ז'בוטינסקי שעשה את חודשי חייו האחרונים בארה"ב, שם פעל למען הקמת צבא עברי שיילחם לצד בעלות הברית נגד הנאצים. 

מישה היה אחרון האנשים שזכו לפגוש פנים אל פנים את המנהיג הציוני-רביזיוניסטי, נשבע כרבים בקסמו, בדרכו הלך לכל אורך חייו, במאבקים למען ארץ-ישראל, למען ההתיישבות בכל חבליה, למען ביסוס ביטחון המדינה וכלכלתה, בשיוויון לערבים ולדרוזים בישראל, בפיתוח המדע, ובחיזוק אושיותיה הדמוקרטיות של ישראל. בוודאי נשמע על אלה בהרבה במהלך הכנס.

לאחר שנים רבות כפרופסור בטכניון וכסמנכ"ל בתעשייה האווירית – הוא היה שותף לפרס ביטחון ישראל על פיתוח מטוס הכפיר – שינה מישה ארנס כיוון, פנה לזירה הציבורית, זוהה ככוח עולה ונאמן על-ידי מנחם בגין, נבחר לכנסת ב1974 והיה שותף למהפך 1977. מישה נחשב לפרלמנטר מצטיין. נץ שבניצים. 

שיאה של  הקריירה הפרלמנטרית שלו, בכנסת ישראל, היה בשנים שכיהן כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, בעמידתו הלעומתית כנגד מנחם בגין, התנגדותו האמיצה להסכמי קמפ דיוויד, לנסיגה מכל חצי האי סיני ולפירוק ישובינו. 

ב-1982 העדיף על כן קריירה דיפלומטית ונתמנה לשגריר ישראל בוושינגטון. לא בכדי נחשב לאחד משגרירי ישראל הטובים ביותר בארה"ב. שם גם "גילה", במרכאות, את הצעיר השאפתן בנימין נתניהו, זיהה את כישורי ההסברה שלו. תחילה מינהו לציר בשגרירות ולאחר מכן לשגריר ישראל באו"ם – והשאר היסטוריה. "ביבי היה מגיע למה שהגיע גם בלעדי" – אמר לי בשיחתנו האחרונה. 

לא רבים זוכרים, שלפני עשרים שנה בדיוק, ינואר 1999, התמודד ארנס – מעמדה ביקורתית - מול ראש הממשלה נתניהו בפריימריס של הליכוד! הוא זכה רק ב20 אחוז מהקולות, פחות ממה שזכה גדעון סער לפני שבועיים.

מישה ארנס, המדינאי הלאומי-ליברלי, מזוהה מאוד עם תקופת ממשלות יצחק שמיר, בשנות השמונים. הוא היה יד ימינו של ראש הממשלה שמיר בהרבה מובנים, בממשלות שבהן כיהן כשר חוץ ושר ביטחון ובמאבקים הפנים-ליכודיים, שניהלו יחדיו. 

הוא היה נאמן לשמיר, על אף אכזבות אישיות שנחל – הן בחיסול בבת עינו, מיזם מטוס ה"לביא" (הדגם שלו ניצב על ארון הספרים בחדרו), הן בדחיית עמדתו באשר לתגובה הנדרשת לתקיפות הסקאדים על ישראל במלחמת המפרץ, והן בדחיקתו לטובת דוד לוי יבל"א.

מישה השתעשע ברעיון, שאולי אי פעם יגיע אף הוא לתפקיד ראש הממשלה, אבל ניתנה האמת להיאמר כי האיש לא היה אובססיבי ותקיף מדי במאבקים הפנימיים. הוא לא נולד – כך העיד על עצמו -  להיות פוליטיקאי. הוא היה ישר מדי בשביל החיים הפוליטיים התובעניים, אידיאליסט ואיש עקרונות עקבי, דבק בדרך לבלי סטות ממנה.

אולי פוליטיקאי, בוודאי בסגנון שאנו מכירים היום, הוא לא היה, אבל הוא כן היה מטובי המדינאים וחברי הממשלה של ישראל, הן כשר החוץ שטיפח קשרים יוצאים מן הכלל עם המימשל האמריקני, ובמיוחד עם שרי החוץ הייג ושולץ, והן כשר הביטחון, שלא בא מהמערכת הצבאית אלא מן האזרחות. עד היום שמו נזכר בהערכה כאחד משרי הביטחון הטובים ביותר שהיו לנו. כמי שהנהיג את המערכת הביטחונית, ללא משוא פנים, ללא שיקולים זרים – בצורה מיטבית. כמי שיזם את הקמת מז"י, מפקדת זרועות היבשה.

הקריירה הצבאית היחידה של מישה היתה בשנים 1944-1946, כששירת בחיל ההנדסה של ארה"ב...

בבת עינו של מישה ארנס בעשרים שנות חייו האחרונות היתה האוניברסיטה באריאל, שהוא כיהן כיו"ר חבר הנאמנים שלה. לא היה מאושר ממנו כשהתבשר כי המכללה הוכרזה כאוניברסיטה. לא היה לו סיפוק גדול מכך, כשהוקם בה באחרונה בית הספר לרפואה. הוא ידע שהאוניברסיטה ובית הספר לרפואה באריאל ישרתו גם סטודנטים ערביים, ועודד זאת. 

אחד ממאמריו האחרונים של ארנס – הוא הקפיד לפרסם בשנותיו האחרונות מאמר מדי שבוע ב"הארץ", מעין עלה תאנה ימני בביטאון השמאל – הוקדש להחלטת מועצת העיר בעפולה לא לאפשר לערבים לגור או להקים עסקים בבירת העמק. בחריפות אך בהגינות ביקר את ההחלטה הזו כשהוא כותב: "אסור שיהיה הבדל בין יהודים לערבים, לא בעפולה ולא בתל-השומר. ישראל צריכה להתגאות בשיוויון ההזדמנויות שהיא מעניקה בכל התחומים לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים".

סיפרתי לו, כי המאמר זכה להדים רבים, וכי "יש החושבים שנהפכת לשמאלן", והוא השיב, ובצדק: "אבל זוהי בדיוק מורשת ז'בוטינסקי". ואכן, עד יומו האחרון דבק מישה בעמדותיו הלאומיות ברוח זאב ז'בוטינסקי, כשהוא עושה זאת בלי אגו, בלי רעש וצילצולים, ביושרה מופלאה. 

המורשת שלו היא: גם ארץ ישראל השלמה, גם ריבונות ביהודה ושומרון, וגם אוטונומיה לערבים, יחס נאות לכל התושבים ללא הפלייה. אם היה מי שראוי היה לשאת את התואר איש ההדר הבית"רי, זהו מישה ארנס.

ראיתיו בפעם האחרונה שבועיים בלבד לפני פטירתו. הוא אירח אותי בביתו. מזה כמה שנים קיננה המחלה האיומה בגופו הצנום. בשקט סבל. אבל תמיד הרגיע את המתעניין. חלוש, חיוור, צלול וחד מחשבה כתמיד, ישב על כסאו בחדרו עתיר הספרות והמזכרות מכל דרכו – במיוחד בלטו דגמי מטוסים - הסמארטפון בידו. 

תוך כדי שיחה, נכנסה לחדר הרעיה הנאמנה מיוריאל. היא מניחה ידה על כתפו ומישה מחזיק בה ברוך. "היא שומרת עלי" – הוא אומר לי, מרוכך ומאוהב, כמו נפגשו לראשונה רק אתמול, בסביון, ולא אי שם בשנות הארבעים בניו-יורק. 

חודשיים לאחר מותו, גם מיוריאל הלכה לעולמה וניטמנה לצידו בבית העלמין של סביון. שניהם זכו לאריכות ימים ושנים ולראות משפחה גדולה ומגוונת בכל מובן.

באתי אליו, על מנת להגיש לו שני ספרים חדשים שהוציא לאור באותה עת מכון ז'בוטינסקי. חצי שנה קודם לכן, הוא נענה לבקשתי, להיות יו"ר כבוד של המכון, מוסד המורשת של תנועת ז'בוטינסקי שכה יקר היה ללבו. "ומה עם איגרות ז'בוטינסקי?" – התעניין מישה. בישרתי לו שהכרך האחרון, 15 במספר, 1940, שנת מותו של ראש בית"ר, נמצא בעריכה מתקדמת.

הוא גם שמע מפי, חבר הנהלת יד ושם, את הבשורה שכה חיכה לה. יד ושם, גיליתי את אוזנו, החליט סוף סוף לתקן את התצוגה במוזיאון שלו, ולהציג באופן ראוי ומאוזן את לחימת אנשי אצ"י ומפקדם פאבל פרנקל במרד גטו ורשה.

יש שכר לפועלך, זה בזכות ספרך "דגלים מעל הגטו" והמאמרים הרבים בנושא זה שפירסמת בשנים האחרונות – אמרתי לו, ומישה השיב ברוב צניעותו: "לא, התיקון הוא בזכות ספרה של פרופ' חוי דרייפוס, אשר עשתה בספרה דבר חשוב, הספר שלה ('מרד גטו וארשה – הסוף') מאוזן ומציג כראוי את לחימת אצ'י".

מישה ארנס, עם כל עמדותיו הניציות, היה דמות מאחדת. לא פעם הביע את תמיהתו, על שגם בימים הקשים של המרד בוורשה, לא חדלה הפלגנות הפוליטית בין הלוחמים היהודים. בוורשה כמו בארץ – ה'הגנה' מול האצ"ל, אי"ל מול אצ"י. האיבה הפנימית כאבה לו מאוד, האחדות היתה חשובה לו מאוד, לא פחות מדבקותו ללא פשרה בזכות העם היהודי לארץ ישראל השלמה.

את דבריי ברצוני לסיים בדבריו של משה ארנס עצמו, ממורשתו, החותמים את ספרו "למען ביטחון ישראל". וכך הוא כותב: 

אני מביט בהשתאות בקורות 70 שנותיה של מדינת ישראל. בכמה עשרות שנים בלבד היא התפתחה והיתה למדינה המסוגלת להגן על עצמה, מדינה עם כלכלה דינמית הצומחת בקצב מהיר, אשר בו בזמן ממלאה את ייעודה בקליטת מיליוני היהודים הזקוקים למקום מבטחים. 

הישגיה של מדינת ישראל, הנצורה ולמודת המלחמות, הם תוצאה של המאמצים הבלתי-פוסקים שעשו הישראלים, ותיקים ועולים חדשים גם יחד, בסיוע הקהילות היהודיות ברחבי העולם. והיא שילמה מחיר כבד ביותר עבור עצמאותה וביטחונה. יותר מ-20 אלף נשים וגברים נפלו למען הגנת מולדתם. 

ישראל היא אומה שכולה. כמעט אין בית שלא איבד בן משפחה כלשהו בהגנת המדינה, במשך השנים.

הישראלים, שיודעים היטב על בשרם את מחיר המלחמה, מבקשים שלום. אבל שלום במזרח-התיכון הוא יעד חמקמק. 

עוצמתה הצבאית של ישראל, וחיוניותה הכלכלית, הן-הן שסללו את הדרך להסכמי השלום שחתמה עם שכנותיה הערביות. המדינות הערביות נוכחו לדעת, אם רצו בכך ואם לא, שישראל נמצאת כאן כדי להישאר. 

באזור מתרחשות התפתחויות, שבעבר לא היה אפשר להעלותן על הדעת, ואשר עשויות להרחיב בבוא הזמן את מעגל המדינות הערביות שיעשו שלום עם ישראל, אבל לישראל גם עתה אויבים המבקשים להשמיד אותה. בראש ובראשונה מדובר באיראן, מדינה גדולה בעלת ארסנל גדול של טילים בליסטיים, אשר ניצבת על סף יכולת חימוש גרעיני. 

מנהיגי איראן מרבים לאיים על ישראל בהשמדה. איראן מחמשת ומאמנת את חיזבאללה, ארגון הטרור השיעי בלבנון, והיא זו ששולטת בו. לחיזבאללה ארסנל של כ-100 אלף טילים ורקטות, המהווה איום תמידי ומוחשי על ישראל. 

ברצועת עזה שולט החמאס, אירגון טרור פלסטיני שנשבע להשמיד את ישראל, המחזיק באלפי רקטות שאותן הוא משגר מדי פעם לעבר ישראל. מול כל האיומים האלה על ישראל לעמוד על המשמר דרך קבע, ובו בזמן להכין תגובה הולמת או אמצעי הרתעה.

הסכסוך עם הפלסטינים מעסיק את רוב הישראלים, וגם רבים בקהילה הבינלאומית, הלוחצים על ישראל לנקוט צעדים לפתרון הבעיה. היו זמנים שבהם האמינו רבים, שפתרון הסכסוך הזה יביא שלום למזרח-התיכון כולו, אבל האירועים שהתרחשו באזור לאחרונה באזור הבהירו לכול, שאין קשר בין הסכסוך הזה לבין היריבות השבטית והדתית, שהיא זו הנמצאת בשורש הלחימה והאיבה המאפיינים בתקופה זו את המזרח-התיכון. 

שני מכשולים עיקריים ניצבים בדרך לפתרון הסכסוך. המכשול הראשון הוא שאלת השותף הפלסטיני, שיכול לשאת ולתת עם ישראל במטרה לסיים את הסכסוך. גם אם יחתום עבאס על הסכם שלום עם ישראל, אין כל סיכוי שחמאס יקבל את ההסכם ויוותר על דרישותיו ועל טענותיו כלפי ישראל, ולכן הסכם כזה לא יפתור את הסיכסוך. 

המכשול השני להתקדמות הוא התנאים שתציב ישראל אם וכאשר יתקיים המשא-ומתן. תנאים אלה הם בתחום הביטחון. המדינה הפלסטינית, אם תקום, חייבת להיות מסוגלת למנוע פעולות טרור נגד ישראל משטחה. שליטי מצרים וירדן הוכיחו, שהם מסוגלים לספק תנאי ישראלי לביטחון זה, וזו הסיבה לכך שהסכמי השלום של מדינות אלה עם ישראל החזיקו מעמד עד היום. ספק רב אם מדינה פלסטינית תוכל להתמודד עם אתגר זה. 

על מכשולים אלה יש להוסיף את התביעה הפלסטינית לזכות השיבה. מסיבות ברורות ישראל אינה יכולה לקבל תביעה זו, ומנגד, ההנהגה הפלסטינית מתעקשת עליה.

ייתכן שעם התחוללות השינויים באזור, יהיה אפשר גם להגיע להסדר עם הפלסטינים, וייתכן גם שפתרונות חדשים יצוצו באופק. המסקנה הבלתי-נמנעת היא, שכך או כך, התהליכים יצריכו זמן רב ואורך נשימה. הלהיטות להגיע להסדר עכשיו היא מובנת, אך ללא ספק גם אינה בת השגה.

עד כאן מדברי משה מישה ארנס, הריאלי והמפוקח, דבריו החותמים את ספרו "למען ביטחון ישראל". יהי זכרו ברוך.