מחיר הצלחתה של הציונות הדתית

רבים בציבור הדתי־לאומי מאמינים כיום שיש אפשרות להיות חלק מדבר גדול יותר ומגזרי פחות. הם מוכנים להכיל שונות.

נדב שרגאי , י"ח בטבת תש"פ

דעות השר בנט במסדר הכנפיים
השר בנט במסדר הכנפיים
צילום: באדיבות המצולם

בסיפור של הציונות הדתית טמון כבר שנים פרדוקס מובנה: ככל שגדולה יותר הצלחתה להתערות בחברה הישראלית, להשתלב בצומתי הכרעה מרכזיים של המדינה ולממש את האידיאולוגיה שלה למען כלל ישראל - כך קטן כוחה הפוליטי.

ככל שהיא מעמיקה בקרב בוגריה את החינוך לאנטי־מגזריות ומשרישה עוד ועוד את הצו של אחריות משותפת ל"כלל ישראל" - כך היא ממזערת במו ידיה את כוחה הפוליטי.

אי אפשר "לכבוש" במשך שנים את שדרת הפיקוד של צה"ל, "לגדל" ראש שב"כ, סגן רמטכ"ל, אלופים, מפכ"ל משטרה, נשיאי אוניברסיטאות וחוקרים מובילים, ולהציג בגאווה כיפות סרוגות שהופכות לחלק בלתי נפרד מהעילית הפיקודית, ההנהגתית, האקדמית, הכלכלית, המשפטית והתקשורתית שלנו, אך בד בבד להמשיך להפטיר כאשתקד: לרוץ פוליטית במפלגה מגזרית. זה לא הולך יחד, תרתי דסתרי; שתי דרכים שסותרות זו את זו.

אי אפשר גם, מצד אחד, להציג בפני הציבור - ברמה הפוליטית - חזות בדלנית, ומצד שני, כמעט בכל תחומי החיים, לומר לאותו ציבור ש"השמיים הם הגבול". בקיצור ובפשטנות מה: אי אפשר להיות לא מגזריים בכל התחומים, ורק בתחום הפוליטי להשאר מגזריים.

כבר שנים רבות שהציבור הדתי־לאומי הוא הכי מפוזר מבחינה פוליטית. מפלגות רבות, לאו דווקא דתיות, נהנות מהאלקטורט שלו. על פי ההערכה, פוטנציאל הכוח שלו מגיע לכ־15 מנדטים, ויש שיאמרו קרוב ל־20. אבל בפועל, הייצוג הפוליטי הישיר שלו, באמצעות מפלגות סקטוריאליות או סקטוריאליות למחצה - רחוק מכך. 

בכנסת ה־19, למשל, כיהנו 20 ח"כים דתיים: 11 מהבית היהודי, שישה בליכוד ביתנו, 2 ביש עתיד ו־1 ב"התנועה". בכנסת היוצאת מכהנים, לצד שבעת הח"כים של ימינה (שכידוע התפצלו לשתי מפלגות), עוד חמישה סרוגים או דתיים מהליכוד (יולי אדלשטיין, זאב אלקין, ציפי חוטובלי, שלמה קרעי וקטי שטרית), שלושה מכחול לבן (חילי טרופר, אורית פרקש־הכהן ואלעזר שטרן), ואחת מהעבודה (רויטל סויד).

כבר שנים שמרבית הבוחרים הדתיים, אנשי הציונות הדתית, "מורדים" במגזריות, גם בתחום הפוליטי. כך הם חונכו. לכן אינם מפרידים בין הגשמת החינוך הזה כמעט בכל תחום אפשרי לבין הגשמתו גם בשדה הפוליטי. נציגיהם הפוליטיים, לכאורה, תובעים מהם למעשה להמשיך להיות מגזריים רק שם. זה לא עובד יותר. הצלחתם הזמנית של בנט ושקד בראשות הבית היהודי, והישג השיא שלהם שם - 12 מנדטים - נבעו מכך שגם הם מרדו חלקית במגזריות והציגו את הבית היהודי מודל 2013 כמערך משותף לדתיים ולחילונים, עם שאיפות שחורגות באופן מובהק מהמגזר. שקד במשפטים (בעבר) ובנט בביטחון (עתה) הגשימו ומגשימים בדיוק את מה שהם מטיפים לו כבר שנים. הם קולעים לטעמו של מרבית הציבור הדתי־לאומי כיום.

חלק ניכר מהצעירים הסרוגים, בניגוד לחרדים, רואים עצמם תחילה כיהודים־ישראלים ורק אחר כך כדתיים. הדתיות שלהם אמנם מובהקת ועמוקה, אך הם אינם מוכנים לקשור אותה אוטומטית למפלגה. רבים בציבור הדתי־לאומי מאמינים כיום שיש אפשרות להיות חלק מדבר גדול יותר ומגזרי פחות. הם מוכנים להכיל שונות, או כפי שהסביר הרב בני לאו, "למצוא עצמם על הרצף שבין קצה לקצה".

במה שנותר מהמגזר הפוליטי הדתי־ציוני מתרחשת תופעה הפוכה, שפוגעת עוד יותר בייצוג הפוליטי שלו: רמת הקשב והנכונות להכלה, לקבלת השונה ולשיתופים עם מי שאינו בדיוק כמוך, נמצאת בירידה. אלה שאינם מוכנים להתפלל בבתי כנסת עם מי ששונה מעט מהם, ואלה שאינם מוכנים לשלב את ילדיהם בבתי ספר שאינם קולעים בדיוק לטעמם, גם מתקשים לשבת במפלגה אחת עם מי שאינם בני דמותם.

המגזר הדתי־לאומי, הכה מגוון, ממלא את ייעודו - להוביל ולקחת חלק בהוויה הישראלית. לכך חונך. הוא גם משלם על כך מחיר פוליטי לא פשוט.

באדיבות ישראל היום