דרושה ענווה
דרושה ענווה

כשהם רבו על המיקרופון, לא עליו הם נאבקו.
הם נאבקו על הזכות להישמע. על הזכות להביע דעה.
הם רצו לזעוק את מה שהם זועקים כבר שנה, ואין מי שיקשיב.

זה למעלה משנה שהמיעוט הדמוקרטי בבית היהודי, נאזר בגבורה ונעמד כחומה בצורה כנגד מה שמכונה על ידו – המנגנון. חף מאינטרסים, הוא יקריב על מזבח הפוליטיקה הפנימית את דאגתו לשולחיו מהסניף, המועצה המקומית או תושבי עירו.

אם יפתח את פיו וינופף בחוקת המפלגה, יקמטו לו אותה מנגד, לא לפני שיכתבו עליה 'שעת חירום', וידאגו לסתום בה את פיו וטענותיו. הוא יבקש פריימריז, יאפשרו לו הצבעה במרכז. הוא יצביע במרכז, יעבירו החלטות (חירום, כמובן) על שיריונים ודחיקת המועמדים שנבחרו על ידו לתחתית הרשימה. הוא יגיד 'דמוקרטיה' והם יאמרו 'חירום'. הוא יבקש 'נחליט כולנו' והם ישיבו 'וועדה'. הוא 'העם' והם 'היו"ר'. הדמוקרטים והמנגנון. הם יודעים והוא מכשול.

זה התחיל עם ניסיונו האחרון של נפתלי בנט בבית היהודי לעצב את הרשימה בהתאם לרצונו, באמצעות הצעה לשינוי חוקה שתאפשר לו שיריונים נוספים וחבירה למפלגות אחרות ללא אישור מהמרכז. אותו נפתלי בנט שהצליח פעם אחת ויחידה לגרוף כארבעה מנדטים חובשי כיפת-השמים בנוסף לשמונה הקבועים שמעדיפים לסרוג, אך מאז כשל כאיש בית יהודי בבחירות 2015, כימני חדש ב-2019 א', וכאיש צללים במפלגת ימינה ב-2019 ב'. כישלונות שלא מונעים ממנו להפיח תקוות שווא, שהפעם זה יצליח. הפעם הוא יביא את החילונים הליברלים של כחול-לבן.

זה המשיך עם ניסיונות מצד המנגנון המפלגתי לשמר בידיו את הכוח. לבטל את הפריימריז, להקים וועדה מסדרת יודעת כל, זו שבחרה ביפעת ארליך שברחה, זו שבחרה בעידית סילמן שעכשיו נדחקה, וזו שבחרה ברב רפי פרץ שהוכיח יכולת מנהיגות ממוצעת, וחיבור והקשבה לשטח עוד פחות מכך. כבר אז זעק המיעוט הדמוקרטי, איך זה יוצנח טייס שלא למד לנווט את דרכו אל לבבות המצביעים, לא בפריימריז ולא בבחירות במרכז, וידע לקנות את לבבם של מי שאינם חובשי ספסלי בית מדרשו? גם אז לא היה מי שיקשיב.

וזה הסתיים שלשום (שני) בליל המדון. 
כי כשהכו בו נמרצות, לא עליו לבדו הם הרימו את ידם.
הם הרימו יד על הדמוקרטיה. ויד על המצביעים.
הם שברו את הבית, גירשו את יושביו, ויחד איתם גם את שאריות ההערכה והכבוד שרכש להם הציבור.

כשיש מי שרואה עצמו כיודע כל, גם זוהר כוכבים חדשים שיצרף לרשימתו לא יצליח להאיר לו את רחשי הלב של הציבור. והציבור הוא חכם והוא נבון, כשהוא רואה בית מתפוצץ מגאווה, הוא לא יישאר להיקבר יחד איתו מתחת להריסות.

דמוקרטיה מולידה ענווה שמולידה הקשבה.
דרושה דמוקרטיה. דרושה ענווה.