כדורים פילחו את האוויר - וגם אותי

בפוסט מטלטל בדף הפייסבוק שלו שיחזר אסף פאסי את רגעי הפיגוע בישיבת עתניאל, בו נרצחו ארבעה בני אדם. "יריתי צרור ארוך עד שהנשק הפסיק, וגם אני"

אסף פאסי , כ"ג בטבת תש"פ

דעות תמונת ארכיון
תמונת ארכיון
צילום: אודי זיטיאת

משום מה קיבלתי השנה המון התייחסויות למה קרה שם, בפיגוע בעתניאל ובמה שנהפך ברגע לזירת קרב.

בחשש גדול, אני משתף את זווית הראיה שלי מהאירוע, בפעם ראשונה (למיטב זכרוני) בצורה מפורטת שכזו - 17 שנים אחרי.

הדברים הכתובים כאן הם חלק מכתיבה ארוכה מאוד שכתבתי משבוע הפציעה ועד שנה לאחר מכן. השיר השזור בסוף הקטע נכתב על-ידי בבית החולים.

משתף חלק קטן מאוד מהדברים (וסליחה על האורך) הנוגעים לאירוע עצמו, עד רגע הפגיעה בי. הזמן הוא ערב שבת שמות בישיבת עתניאל. 27.12.02. כ"ג טבת תשע"ג.

...אני בורר לי מקום, כל החבר'ה של שיעור ד' יושבים ביחד, מוגשת מנה ראשונה, חבר'ה משיעור א' קמים ומתחילים לרקוד, כל השאר די אדישים, אחרי כמה שניות אני מחליט לקום, לתת ייצוג גם לזקנים במעגל הצעיר שהולך ומתרחב, בהמשך אפילו גושניקים הצטרפו, "טוב להודות לה'" ו"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" שרים, ורוקדים, ריקוד לא מסודר, מבולגן, אנחנו לא חבר'ה סטנדרטים.

ואז זה בא, באמצע השיר, פיצוץ ועוד אחד ועוד הרבה מכיוון המטבח, בהתחלה חשבתי שמדובר בפליטת כדור, אבל כמה כדורים יכולים להיפלט.

הבנתי שמחבלים חדרו, כולם הבינו. המעגל התפוצץ לרסיסים בשניה, כולם ברחו צעקו הסתתרו, בחורים צעירים ברובם, שעוד לא הכירו עוצמה כזאת של שנאה.

היה בי פחד עצום, ברחתי לכיוון השירותים, תוך חצי שניה הייתי שם, אבל אז חשבתי שאין מי שיעצור אותם, ואני בכיתת כוננות בשבת, זה התפקיד שלי.

רצתי לכיוון חדר האוכל ולקחתי נשק, טענתי את הנשק, מעצור, הוצאתי מחסנית, העפתי את הכדור, הנשק טעון. חזרתי לכיוון השירותים צעקתי יריות שלנו ונתתי צרור לתקרה, הנשק עובד. ניסיתי לכנס את כיתת הכוננות, היו איתי עוד שלושה, חילקנו בינינו גזרות, כולם פעלו כמו רובוטים, בלי ויכוח, פיקוח נפש דוחה הכל, אפי' כבוד, מילאנו פקודות שכל מי שיכל לחשוב נתן.

החלטתי להיצמד לדלת המטבח, נכנסנו אני ועוד חבר'ה מכיתת הכוננות לתוך חדר האוכל, ממולי מגיע בחור מהגוש, אחד מהאורחים, הוא נצמד לצד השני של הדלת, ומציע לפרוץ פנימה, למטבח הסגור. אני מסרב, הם, המחבלים, מחכים לנו בפנים שנכנס.

כדורים מתחילים לעוף לכיוון חדר האוכל, אני רואה אותם סביבי, אנחנו נסוגים, אני חוזר לכיוון השירותים, הבחור מהגוש רץ לצד השני ויורה, אחרי כמה שניות הוא נפגע ברגל, עולה חדש שלומד בישיבה רץ לכיוונינו עם פגיעה בראש- שריטה מכדור. אני רואה דם על הרצפה ומתחיל להבין, טיפה, איפה אני נמצא.

אני צועק לחובש, אבל אין חובשים באזור, אני יוצא לכיוון חדר האוכל וצועק לכיוון המטבח צעקה נואשת "יש מישהו במטבח, יש מישהו במטבח" אבל אף אחד לא ענה לי, ידעתי שאם יש אנשים במטבח הם שוכבים שם- פצועים או מתים ויריתי צרור פנימה, הקפדתי שהוא לא יהיה נמוך, שאם שוכבים בפנים חבר'ה הם לא ייפגעו, ואז היה שקט, הכדורים שלהם הפסיקו.

אני רץ החוצה מכיוון הדשא לחפש חובש, צועק שיש לנו שני פצועים קל ושיתעוררו כבר. כוחות הצבא כבר בחוץ, הם הגיעו ממש מהר אבל הם לא יודעים מה לעשות, חובשים יורדים למטה לטפל בפצועים שלנו, רצים לחדר האוכל ופניהם לבנים, הם אלה שצריכים להתמודד עם כל הדם.

בחור עם שני פלאפלים, הסמג"ד, ניגש ומחפש אם מישהו יודע מה קרה, אני מצטוות אליו ומספר לו על האירוע, הוא יורד איתי לכיוון המטבח, רוצה לפרוץ פנימה, אני אומר לו שאין טעם לפרוץ מקדימה ושיש דרך אחורית, הוא שומע, לא מתווכח,אין זמן ברגעים כאלה לגינוני כבוד מטופשים, אנחנו עולים לכיוון הישיבה והמזכירות, פורסים כוחות לפריצה אחורית אל המטבח, אני מראה לסמג"ד את השטח, ומחכה לאות כדי להתחיל להיכנס. על הרצפה שוכבים 4 חיילים שהביא הסמג"ד איתו. רק מאוחר יותר מתברר לי שמדובר בחיילי מפקדה ולא בחיילים מאומנים.

באופן די מפתיע אומר לי הסמג"ד להמתין עם החיילים למעלה, הוא מחליט לרדת, לבדוק שוב את המצב בחדר אוכל. אני נשאר למעלה, מסיר מעלי את החולצה הלבנה וזורק אותה לרצפה, נשאר עם גופיה וציצית. השניות עוברות והסמג"ד לא חוזר. בחוץ יש שקט נורא. לא יכולתי סתם לשכב על הרצפה, אמרתי לחיילים שאני כבר חוזר ונכנסתי לבית המדרש, אני רואה קנה מול העיניים ושומע צעקה של חבר מלמטה- "מי זה".

אני מבהיר שזה רק אני וממשיך פנימה, לתוך בית המדרש, היו שם כמה חבר'ה צעירים, אחד מהם ניסה להתחבא בתוך ארון חשמל. הם נראו מאוד מפוחדים, פתאום הוסרה מסכת הביטחון שנתונה על פני כל בחור, פתאום ראיתי שאנחנו עדיין קצת ילדים.

ניסיתי להרגיע אותם ולהגיד להם שהם במקום בטוח, הם ביקשו ממני לבדוק את עזרת הנשים ולוודא שאין שם מחבלים, עליתי למעלה ובדקתי, השטח נקי. בחור מכיתת הכוננות של הישוב היה איתם, אמרתי להם להתחבא ושיהיה בסדר, המשכתי הלאה.

יצאתי החוצה חזרה לכיוון החיילים, הזיכרון שלי מאוד עמום מרגעים אלו, מה שאני זוכר בוודאות זה שני פיצוצים, מצבת זכוכית לזכרו של הרב עמי עולמי שעמדה בכניסה מתנפצת לרסיסים לידי, ואת החיילים בורחים למטה. היה לי גם קצת כואב ברגל, מאוחר יותר ראיתי שרסיסים של הרימון חדרו לי לרגל אבל באותם רגעים לא הבנתי שכבר נפגעתי. אחרי כמה שניות הגיע המח"ט עם כוח שלו אלי, אמרתי לו שזרקו רימונים והחיילים שלו ברחו למטה, ביקשתי שיבדוק של מי הרימונים. הוא בדק בקשר, ואמר לי "הרימונים לא שלנו" וביקש שאחבור אליו.

ירדתי למטה יחד עם המח"ט לנקודת ההערכות של הצבא, לא היה לי שניה לחשוב, הסמג"ד ניגש אלי ואמר לי שהוא רוצה לחדור למטבח. הצעתי דרך ארוכה יותר, לא יודע למה אך הצעתי לעשות את העיקוף הגדול ביותר על מנת להגיע למטבח בדרך האחורית ולהפתיע את המחבלים, הסמג"ד קיבל את ההצעה, פעולה זאת הצילה כנראה את חייהם של רבים.

בינתיים נשארה הישיבה פרוצה לחלוטין מלמעלה אחרי שהחיילים ברחו, ביקשתי מהסמג"ד לשלוח לשם חיילים כי אין מי שישמור על הפתח הזה- הסמג"ד שלח 4 חיילים לכיוון המזכירות. אנו היינו מוכנים למעקף שבסיומו נגיע למטבח מסביב.

התחלתי לרוץ לכיוון הכיכר בכניסה לישוב וזרקתי מעלי את הציצית והגופייה הלבנה, בכיכר עמדו המון אנשים- מאות חיילים כוחות רפואה וכן מספר תלמידים וחברים מכיתת הכוננות של הישוב. ניגשתי לאחד מהם וביקשתי ממנו את הפליז הכחול שלו, ממש לא חשבתי על התמונה שנראית באותם רגעים, אני, חייל שהשירות הצבאי שלו הוכיח לעצמו ולכולם שאיננו מתאים לשום עשייה צבאית, במכנסיים בהירות ופליז כחול, אזרחי, מוביל כוח צבאי הכולל סמג"ד ומ"פ, לחתירה למגע מול מחבלים. אכן, יש דקות המוכיחות לנו כי החיים חזקים יותר מכל התסבוכים שבעולם.

ראיתי את ראש הישיבה הרב רא"ם בכיכר הוא אמר לי לא להיות שם בלי שכפ"ץ, אמרתי שאני חייב להיות שם כדי לקחת את החיילים, לא היה לי זמן למצוא שכפ"ץ, התחלנו בעיקוף.

עצרנו באמצע לפני הכיכר, הצעתי לפצל את הכוח, הסמג"ד לא הסכים- הכוח לא התפצל, היינו שישה או שבעה- המ"פ, דובי, קיבוצניק נשוי עם כיפה סרוגה, הסמג"ד דרוזי שגר באחד מהכפרים בצפון, חובש חילוני יליד הארץ, צלף שעלה מרוסיה, גם הוא חילוני, ועוד כמה שאינני זוכר את תיאורם, כל-כך שונים אחד מהשני, כל-כך תלויים אחד בשני.

דובי רץ ראשון, לפני, הוא כל הזמן המריץ אותנו לזוז כבר, התחלנו לרוץ, אחד אחד, המ"פ, אני, החיילים והסמג"ד.

אני זוכר את דובי המ.פ. עומד שם. ואני מסמן לו ביד שירד כדי שאוכל לצאת. לקח לו זמן להבין ובינתיים שניות ארוכות הוא עמד שם חשוף- מרחק של שלושה מטרים בלבד ממחבל חגור בחגורת נפץ עם כדורים ורימונים שאיש אז לא ראה.

דובי הבין. הוא ירד לרצפה ואז אני יצאתי בריצה. לקראת סוף הדילוג הראשון שבאתי ליפול על הקרקע, פילחו כדורים את האוויר, ואותי.

הכדור נכנס מתחת לכתף ימין, כאב צורב שריכז ברגע את כל כוחות חיי למקום אחד, נתן לי להרגיש את עוצמתם של החיים, הבהיר לי בצורה החזקה והכואבת ביותר שאפשר- עוצמתה של שנאה, של טיפשות, של אמונה, וגם של אהבה.

כמו משחק שח-מט ביני לבין המחבל, עשיתי מהלכים אחרונים, בהם היה מרוכז לימוד של עשרים ושתיים שנה- לימוד חיי.

נפלתי על הרצפה, מבין שסיימתי את התפקיד, אבל משהו בתוכי לא נתן לי להיכנע. הרגשתי שאני חייב להגיב על הניסיון למט של היריב שמולי, הרמתי את עצמי ואת הנשק ויריתי לכיוון ממנו ירה עלי המחבל, לא הסתכלתי ולא ראיתי כלום, פשוט יריתי צרור ארוך ארוך ארוך , עד שהנשק הפסיק, וגם אני.

---

לילה,/ והכל שוקע בשקט./ לפעמים נסחף/ לאחר קולות היום,/ אך גם הם/ נחלשים/ נשכחים/ והולכים .
מוות,/ והכל שוקע ברוגע./ לפעמים נסחף/ לאחר קולות חיי,/ אך גם הם/ נחלשים/ נשכחים/ והולכים .
השלוה הנמצאת/ בעולם של אמת/ כה חסרה/ כאן,/ בשקר.