אריאל שרון המנוח לא פעם הפציר במשרד החוץ הישראלי לא לארח דיפלומטים ב"יד ושם" כי אם במערת המכפלה: הוא ביקש לומר, סימבולית, שארצנו אינה ארץ מקלט כי אם ארץ ייעודה. זה מה שהראי"ה קוק ביקש לומר, באומרו: "לא הד קול, שעם שנואי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו [...] אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה [...] הולך ושב אל נחלתו, אל 'גאון יעקב אשר אהב סלה'" (אגרת תקע"א). זה מה שאני מבקש לומר ליהודי הגולה שנים רבות – אל נא תימלטו מהגולה אלא עלו ארצה: אלו שני מהלכים שונים.
אין לראות בשואה והתקומה סיבה ומסובב, שכן אלו שני ערוצים נפרדים – החוקר וההיסטוריון הזהיר ישים לב לכך, ויורה לתלמידיו כן. המחנך המעמיק, ייווכח בכך, ויעצב בנפש חניכיו זהות חיובית ויוצרת, ויזהיר מפני תהומות הזהות הממורמרת ואכולת השנאה. המאה השש-עשרה מעצבת תהליכים של שואה ותקומה, בו זמנית: הרפורמציה והקונטר-רפורמציה, הרנסנס וההומניזם מחד גיסא והרעיון המשיחי הנורמטיבי, לפיו עם ישראל שואף לכונן ממלכתיות מחודשת על אדמת ישראל, שתקרין על העולם כולו, מאידך גיסא.
יש לראות את השואה והתקומה כתהליכים החובקים את העולם היהודי כולו – בארצות הנצרות כבארצות האסלאם. שנאת ישראל, אנטישמיות מודרנית ומדיניות מפלה, ההופכים את הצלב והסהר לכדי צלב קרס, המוביל מדיניות השמדה, אותה אלה גם אלה מבקשים ליישם ולממש ועמה מבקשים לשתף פעולה, בנפש חפצה. בד בבד, התהוו תהליכים של כיסופים ומהלכים מעשיים למימוש גאולת ישראל: כיבוש הארץ, ההתיישבות בה, קיבוץ גלויות זוטא, העצמת מעמד השפה העברית ופעילות כלכלית ומסחרית משגשגת, תוך חקיקה לאומית ובניית מוסדות לאומיים, בדמות חידוש הסנהדרין והסמיכה והשולחן ערוך.
תהליכים אלו הגיעו לכלל הבשלה במאה התשע-עשרה והעשרים לכדי שואת העם היהודי ותקומת העם היהודי – קהילה, קהילה ודמות דיוקנה ודפוס פעולתה. ושוב אנו ניצבים במאה העשרים ואחת בפני הברירה והבחירה – אלי ארץ מקלט פנינו או שמא אלי ארץ ייעודה?