מחירו של איחוד: אין סיכון, אין סיכוי

בראיה אסטרטגית, 'הימין החדש' שגה הפעם, כשנמנע מלהתמודד עצמאית בנפרד מהבית היהודי.

תגיות: חגי הוברמן
חגי הוברמן , כ"ו בטבת תש"פ

לפני 35 שנה, בשנת 1985, פירסם יוסי ביילין, אז עדיין ח"כ פשוט בשמאל, את ספרו 'מחירו של איחוד', שעסק באיחודים הפוליטיים בשמאל במאה העשרים.

התיזה המרכזית של הספר גרסה, שמחיר האיחודים בין מפלגות השמאל השונות – עוד מימי האיחוד שהקים את מפא"י, ובהמשך הקמת מפלגת העבודה, ואחריה 'המערך' וכו' – היה חוסר היכולת לקבל הכרעות בתחום המדיני, ומתוך כך אובדן הסיכויים להגיע להסכמי שלום עם מדינות ערב, בטרם עלות הליכוד לשלטון. ביילין, כאיש שמאל, כמובן קונן מרה בספרו על אובדן הסיכוי הזה (שדרש כמובן מחיר אחר ממדינת ישראל – נסיגה משטחי ארץ ישראל וחורבן יישובים).

בשבוע שעבר, בטור אישי ב'ישראל היום', שינה ביילין לחלוטין את טעמו, כשדיבר בזכות האיחוד בין העבודה ומרצ, בקובעו כי "החיבור בין העבודה ומרצ יוכל להיות הזדמנות ליצירת מערך סוציאל-דמוקרטי בין שתי מפלגות, שנפרדו על רקע הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני  36 שנה... מערך בין העבודה ומרצ יתבע מכל ממשלה עתידית את חידושו המיידי של המשא ומתן המדיני כדי להגיע להסכם שלום ישראלי-פלשתיני, אשר יוביל לפתרון שתי המדינות..." וכו'. בקיצור: יחי האיחוד.

ההישג של הציונות הדתית בשבוע שעבר – ההצלחה להתאחד למפלגה אחת, מאוחדת – הותיר המון מרירות וחמיצות בקרב כל הציבור הסרוג לגווניו. כשייכתב אי פעם הכרך הבא של 'מחירו של איחוד', הפעם מהצד הימני של המפה הפוליטית, עלול להתברר שדווקא המהלך של השבוע שעבר, איחוד שלוש מפלגות הימין, היה אחד הגורמים שתרמו לעליית ממשלת השמאל לשלטון בראשות בני גנץ, בניגוד להנחת היסוד של בנימין נתניהו, אדריכל האיחוד.

מעטים יחלקו על כך שנפתלי בנט הוא המנצח הגדול של המהלך. אם הייתי צריך לקנות רכב או דירה חדשה, הייתי לוקח את בנט שינהל עבורי את המשא ומתן. בנט מנהל משאים ומתנים בסגנון האמירה של לוי אשכול ז"ל על עצמו: "אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה מראש".

אבל זהו ניצחון טקטי. ניצחון בתוך הציונות הדתית. אני משוכנע שבראיה לאומית, אסטרטגית, 'הימין החדש' שגה הפעם, כשנמנע מלהתמודד עצמאית בנפרד מהבית היהודי. הבית היהודי היה צריך להתאגד עם האיחוד הלאומי, אולי גם עם עוצמה יהודית.

בהליכה נפרדת של 'הימין החדש' היה סיכון גדול – אבל גם סיכוי גדול. במפלגה המאוחדת אין סיכון, אבל גם אין שום סיכוי.

פרשנות – ונא לגלות סבלנות: המטרה המרכזית במערכת הבחירות, למי ששכח, היא לאפשר לנתניהו להרכיב ממשלת ימין, באמצעות תמיכה של 61 חברי כנסת. שתי מערכות הבחירות האחרונות, בשנה האחרונה, הסתיימו בתיקו פוליטי שחייב חזרה לא רצויה לקלפיות.

המפלגה היחידה שהיה בכוחה להביא מנדטים מגוש השמאל לגוש הימין, היתה 'הימין החדש' – אם היתה מתמודדת עצמאית. על פי סקר של ישראל בכר, האסטרטג הראשי של מפלגת כחול לבן והיועץ הקרוב של בני גנץ, שפורסם בשבוע שעבר במאמרו של יאיר שרקי בעיתון 'בשבע', מחצית מבוחרי 'כחול לבן' מגדירים את עצמם כמרכז-ימין, ו-20 אחוזים מבוחרי 'כחול לבן' מגדירים עצמם כימין-ימין. אלו לא רק תומכי תל"מ של יעלון, אלא גם ביטחוניסטים חובבי גנץ ואשכנזי וחלק מהאגף הימני של יש עתיד. במערכת הפוליטית, אומר בכר, יש 12 מנדטים אבודים ומתנדנדים. אלה הם ימנים שלא נוח להם עם ביבי, אבל גם לא עם כחול לבן וליברמן.

זה בדיוק מאגר המנדטים ממנו 'הימין החדש' כמפלגת ימין ליברלית מבחינה דתית, היתה יכולה למשוך אליה, אם לא היתה חוברת לרפי פרץ ולבצלאל סמוטריץ'. זה היה יכול להיות 'שובר השיוויון' שהיה מאפשר לנתניהו, סוף סוף, להגיע ל-61 המנדטים הדרושים להקים ממשלה.

אמת, מול הסיכוי הזה, לא גבוה אבל אפשרי, היה גם סיכון שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה, כמו שאירע באפריל אשתקד. עד כמה הסיכון היה ממשי? נכון, אנחנו למודי ניסיון מר מבחירות אפריל, כש'הימין החדש' לא עברו את אחוז החסימה. אבל בבחירות באפריל, כזכור, התמודדו 6(!!) מפלגות במרחב שמימין לליכוד: הימין החדש, פייגלין, כחלון, אורן חזן, גל הירש ואורלי לוי, שנחשבה עדיין כאשת 'ימין' – פורשת מפלגת ליברמן, בתו של דוד לוי (אף אחד לא היה מנחש לפני שנה שהיא תמצא עצמה חבוקה עם מרצ ועמיר פרץ). המרחב הפוליטי מימין לליכוד לא היה מסוגל להכיל מספר כה גבוה של מפלגות. רובן כשלו – ובראשן הימין החדש, על סף 1,400 קולות, פחות ממחצית מספר המצביעים לגל הירש, למשל, (הוא קיבל 3,439  קולות), שדעותיו המדיניות קרובות מאד לאלו של בנט, גם אם לא החברתיות.

בבחירות 2019ב', בספטמבר, לא היתה אף לא מפלגה ימנית-ליברלית אחת במרחב הזה. אנשי ימין שלא רצו להצביע לליכוד, אבל גם לא למפלגה דתית חרד"לית או ימין קיצוני – לא מצאו בית פוליטי.

אם 'הימין החדש' היתה מתמודדת בבחירות הקרובות לבדה, היא היתה לבדה על המגרש הזה, אוספת לא מעט קולות מאותן מפלגות, מאותו מאגר של תריסר קולות מתנדנדים. זה היה הסיכוי היחיד של נתניהו לנפץ את התיקו הפוליטי, ולהגיע ל-61 מנדטים בלי ליברמן. עם כל הסיכון ש'הימין החדש', כמו באפריל, לא יעבור את אחוז החסימה.

אני מבין את ההיגיון שהוביל את נפתלי בנט. בסקרי העומק שקיבל בשבוע שעבר, מפלגת 'הימין החדש' עמדה באופן קבוע על חמישה עד ששה מנדטים בריצה עצמאית, אולם אלו היו מנדטים פריכים, לא יציבים. הסבר: בכל סקר, הנשאל מתבקש להשיב לא רק לאיזה מפלגה יצביע, אלא גם 'האם אתה בטוח שתצביע', 'האם אתה חושב שתצביע', 'עד כמה בדירוג של 1 עד 5 אתה בטוח שתצביע'. בכל הסקרים, מספר התומכים שענו על 'בטוח שאצביע' לימין החדש, לא עבר את 30 האחוזים – האחוז הנמוך ביותר שניתן אי פעם לאיזושהי מפלגה.

במצב הזה, בנט לא היה מוכן לקחת את הסיכון של אי חציית אחוז החסימה, גם במחיר אובדן הסיכוי של מעבר קולות מגוש השמאל לגוש הימין. אני חולק עליו. נניח ש'הימין החדש' לא היה עובר את אחוז החסימה. מה היה קורה? שנתניהו לא יוכל להרכיב ממשלה? – זה גם מה שיקרה כמעט בוודאות בבחירות הקרובות.

אפשר להצדיק את ההחלטה של בנט. בעיני – זה הרגע בו הוא שכח, ולו לרגע, את הסיסמה של סיירת מטכ"ל, שהובילה אותו לכל אורך הדרך, מאז ימיו בסיירת ועד לפעילותו הפוליטית: המעז מנצח!

רק לא 'ריד מיי ליפס' – רק לא בחירות נוספות

עד עכשיו בכיתי על חלב שנשפך על החול, חילחל ונעלם סופית.

מה להבא?

המלצתי למפלגת 'ימינה', כתומך מוצהר (שממליץ לכל מרחבי ציונות הדתית להצביע למפלגה זו): רק אל תתחייבו בקול ובפומבי "לא נשב בממשלה בראשות גנץ". אתם מפלגה ימנית, ששאיפתה העיקרית היא הקמת ממשלת ימין בראשות נתניהו. הכל נכון, אבל את ההתחייבות שציינתי אל תעזו להגיד. תחסכו מראש את ההתפתלות של מוצאי יום הבחירות.

‏ביום ראשון פירסמה ימינה הודעה חגיגית: "בבחירות האלה דרושה הכרעה, ממשלת ימין או ממשלת שמאל ערבים. מצביע ימין שמתלבט בין איווט לימינה, הצבעה לאיווט היא הצבעה ודאית למערכת בחירות רביעית, הצבעה לימינה היא הצבעה לממשלת ימין. איווט צריך לומר על מי הוא ימליץ לנשיא. די עם המשחקים. ימינה תמליץ רק על נתניהו כמועמד גוש הימין".

קראתי אותה בעיון, ושמחתי. 'ימינה' התחייבו שהם ימליצו לנשיא רק על נתניהו. זה בסדר גמור. גם אני, כמו רוב קוראי המדור הזה, מתפלל ומייחל שתוצאות הבחירות יאפשרו לנתניהו להקים סוף סוף ממשלה ימנית יציבה. אבל אם למרות המלצתם, כתוצאת הבחירות הנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על גנץ, או שלביבי לא תהיה שום אפשרות להרכיב ממשלה - האופציה של גנץ לגיטימית. רק לא להסתנדל בהתחייבות בעייתית. לא להתחייב שוב ל'בלוק'.

היו לא מעט מחברי השבוע, ששאלו אותי, ובצדק, אם נפלתי על הראש: 'ימינה' תתמוך בממשלת שמאל בראשות גנץ? זה הגיוני?

לגמרי הגיוני. הסכנה האמיתית העומדת לפיתחה של המדינה איננה ממשלת שמאל, אלא מערכת בחירות רביעית. האסון של בחירות נוספות לא יהיה עליית השמאל לשלטון, אלא אובדן האמון של הציבור במערכת הפוליטית והפרלמנטרית. האסון של בחירות רביעיות יהיה התחושה שבחירות הן הליך חסר כל משמעות. אנחנו הולכים לקלפי, והתוצאה היא ששוב אנחנו צריכים ללכת לקלפי. אז למה להתאמץ בכלל?

עד לא מכבר, בחירות לכנסת היו אירוע חגיגי. היה חשמל באוויר. תחושה הרת גורל. העם קובע את עתידו. העם קובע את מנהיגיו. אני, האזרח הקטן, הולך להטיל פתק לקלפי, כי הפתק הקטנטנצ'יק הזה הוא נייר הערך הכי חשוב במדינה.

ההרגשה המיוחדת הזו הולכת ונמחקת – וזה האסון הכי גדול של הפוליטיקה הישראלית. אובדן מוחלט של האמון הציבורי במשחק הדמוקרטי הישראלי ובמערכת השלטון הישראלית הוא אסון גדול יותר, בעיני, מהקמתה של ממשלת שמאל, ואפילו מנסיגה וחורבן יישובים. חורבן הדמוקרטיה מסוכן יותר מחורבן יישובים.

הצמרת הפוליטית, כמו הצמרת המשפטית, צריכים להבין שהיעד העליון כרגע הוא מניעת בחירות רביעיות בתוך שנה אחת. ואם המחיר הוא תמיכה בממשלת שמאל – נשלם את המחיר, בכאב.

המאמר באדיבות העיתון מצב הרוח