בצבא הכי חזק שבעולם - האם המוטיבציה יורדת?
בצבא הכי חזק שבעולם - האם המוטיבציה יורדת?

צה"ל חשף השבוע נתונים המצביעים על עלייה חדה בשיעור הפטורים שניתנים לנשים וגברים לפני שירותם הצבאי, כשהסיבה העיקרית לפטור בקרב גברים היא סעיף נפשי.

אצל נשים, אגב, הסיבה העיקרית לפטור נובעת דווקא מהצהרתן על שמירת שבת ודיני כשרות. בכל מקרה, נראה שהשינוי המשמעותי קורה במשרדו של הקב"ן, ואם לפני עשור וקצת דיברנו על כל צעיר רביעי שמקבל פרופיל 21 על סעיף נפשי, הרי שהשנה מדובר בכל צעיר שלישי, ובצה"ל מודאגים. האם באמת חלה הרעה במצבנו הנפשי או שהיד קלה על החותמת?

החיים מאתגרים, זה בטוח, ולכן, קשה לדעת. כך או כך - הנתונים מובילים מגמה וקשה שלא לתהות אם יש סיבה שבגללה הילדים שלנו, שחוו אזעקות עולות ויורדות, היו עדים לעדכוני החדשות הרמים במקרה הטוב ולנפילת טילים ליד או בתוך ביתם - במקרה הרע, שיודעים לדלקם איפה ניצבת כיפת ברזל, ותוך כמה זמן צריך להיכנס למרחב המוגן – כבר לא ממהרים להתגייס ולא רואים בשירות הצבאי המשך ברור של מהלך חייהם?

מה זה אומר עלינו כחברה, והאם כהורים ומחנכים אנחנו יכולים לגרום למגמה להשתנות?

לפני שני עשורים, לא נעים לספור, לבשתי את מדי החאקי שלי בגאווה בכל בוקר, הצמדתי את הסיכה לדש, יישרתי את הכומתה הכחולה ושיפרתי הופעה. לא מעטים הימים שבהם חשבתי רגע לפני הכניסה לבסיס או עלייה לשמירה על סבא וסבתא שלי שהגיעו לכאן מברלין כשעוד קראו למקום הזה פלשתינה. הם באו לכאן בגפם, רק עם זיכרון צורב במזוודה אחרי שאיבדו את כל בני משפחתם ורכושם בשואה. עשור וחצי אחרי שעלו לכאן וזכו לצהול "הורה" ברחובות עם הכרזת העצמאות, השתנו חייהם מקצה לקצה בגלל פציעת הראש של סבא שלי כחייל במבצע קדש, פציעה שהותירה אותו משותק ברגל שמאל וביד ימין אחרי תקופה ארוכה של שיקום ופרכוסים. ובכל זאת, עד לסוף ימיו, בכל ערב זיכרון, ראיתי אותו נעמד בקושי רב ומצדיע בצפירה לחיילים שכבר אינם. 

הדור הזה, שחרט על חרבו שתהיה לנו מדינה לחיות בה, ולא מקום שבו אנו שנואים ולא רצויים, הולך ונעלם, כמעט ואיננו, ונוכח הבלבול שמתרחש במדינתנו הקטנה בשנים האחרונות – לא תמיד קל לנו למצוא את הקשר בין אז להיום. בכל זאת, כהורים, יש דברים שאולי נוכל לשמר, לוודא שאנחנו מהדקים את החיבור של הילד שלנו לעולם ועוד שיהיה קשר כזה שתואם לעמדות ההוריות שלנו. 

גם לביטקוין יש שני צדדים

אז אם אתם מקווים לראות את הילד שלכם חוזר הביתה לשבת עם הקיטבג על הכתף  או פשוט מצפים שהבת תגדל לבוגרת איכפתית, תורמת ועוזרת לזולת – אפשר להתחיל בהעברת המסורת המשפחתית לילדינו; לשתף אותם בזיכרון הקולקטיבי שלנו; להשמיע את השירים שמספרים איך היה פה עם ולתווך אותם; להנציח את הנופלים ולא רק להעלים את המידע הזה במחשבה שגם ככה החיים קשים; להיות שם, גם כשהמציאות המדינית-ביטחונית עולה גדותיה – להסביר, לתווך, ולשקף אותה (בהתאם לגיל כמובן) על כל גווניה. לזכור ולהזכיר לילדים שלנו שגם לביטקוין יש שני צדדים.

זיקה של ילד

כדי שהילדים שלנו ישתלבו בצבא או יבחרו בכל מסגרת של נתינה, משמעות והעצמה – בואו נעצור רגע ונשאל את עצמנו, כהורים וכצוותי חינוך, האם אנחנו מגדלים ילדים בעלי זיקה לחברה? ילדים שמתחנכים על ברכיי הנתינה, המועילות ושיתוף הפעולה? כי "רק אדם שמבין כי החיים פירושם תרומה, יהיה מסוגל להתמודד עם הקשיים באומץ", אמר אלפרד אדלר, אבי הפסיכולוגיה האינדיווידואלית, ואכן, בצבא יש קשיים והתמודדויות רבות, הו כן.

אז מה עושים?

כהורים, חשוב שנדע שתקופת הילדות היא סוג של מכינה ועם כל החום, האהבה, הסבלנות והלמידה הנדרשת לסיפוק כל צרכיו הפיזיים והרגשיים של הילד – עלינו, כהורים ומחנכים, מוטל גם התפקיד הקשוח להפוך את הרך הנולד לבוגר עצמאי, אחראי שמרגיש טוב עם עצמו ועם העולם.

את החיבור לקהילה ולחברה, נדגים, בעצמנו וננחיל אותו גם למען הילדים שבעוד שניים או שלושה עשורים יתפסו את מקומם של הבוחרים ומקבלי ההחלטות. אלה שלמרות הכל ואף על פי כן, נרצה שיתנהלו בכבוד ובשוויון לכל בני האדם - גם כלפי אויבינו; אלה שישמרו על כל חי, שיחשבו על טובת הזולת; יגלו חמלה; וכן, גם ישיבו בנים לגבולם - אפילו אם זה אומר לצאת מאיזור הנוחות הרגשי, כי אולי זה עדיף על לשקול לצאת מגבולות המדינה.

כהורים, נשאל את עצמנו עד כמה אנחנו הולכים בתלם, שומרים על החוק, חושבים על העתיד, מגינים על הסביבה ומושיטים יד לאדם וחי שזקוק לתשומת לב ולעזרה ואת כמה כל אלה חשופים בפני הילדים שלנו. נשתף אותם בחוויות ובמחשבות שלנו וגם ברגעים קטנים שמשקפים איכפתיות, גמישות, חיברות ואהבה – זה יכול להיות גור חתולים שכמעט טבע בשלולית ומשינו מן המים בדרך לעבודה או שהסענו את השכנה הזקנה שדידתה בעלייה;

זה יכולת להיות לעצור רגע בדרך לבילוי יחד איתם ליד הגברת שהאוטו שלה חדל לפעום באמצע הכביש ולהציע עזרה; להתעניין לפעמים בשלומה של המחנכת ולברך בבוקר טוב את השומר בכניסה; להסביר נגיל צעיר למה אנחנו עומדים דומיה כל שנה בזמן הצפירה ומי הגיבורים שנלחמו למעננו וכדי שתהיה לנו מדינה.

שיתבגרו, נספר לגדולים שלנו בעצב על חייל שנפגע או נשבה, נצפה יחד בסדרות או בסרטים שמגוללים פעולות ריגול, מבצעי עלייה או לחימה, ונהיה כאן להוסיף, לתווך ולענות על שאלה; נדבר בבית על הישגים מדיניים ששמענו עליהם בתקשורת, על סיכול של פיגוע ומבצעי הגנה; נחנך לשים לב למה שקורה לא רק ממש מתחת לאפינו, אלא למתרחש בכל מעגלי ההשתייכות שלנו, גם ביישות הזו שנקראת 'מדינה'.

על עץ התפוחים לא תצמח גוייבה

אם כבר מהגיל הרך, שבו הילדים מבססים את ההיגיון שלהם על העולם, ניתן להם את התחושה שהם אהובים, נחוצים, תורמים ומועילים, נסייע להם להשתלב במסגרות חינוכיות, נעודד על מאמץ ועל התקדמות ולא רק נשבח על תוצר או תוצאה, נפחית תחרותיות, נשמש דוגמא לראיית האחר, נציע להם לעבוד ביחד, כקבוצה, נסביר ונתווך את העמדות, המחשבות והאמונות שלנו בבית באופן דמוקרטי – מרבית הסיכויים שהם יגיעו לגיל 18 כשהקול הפנימי שלנו עודו מהדהד בתוכם לפני כל החלטה, שהאמונות שלהם לא רחוקות משלנו ושהם יוצאים לעולם הגדול מצויידים בחיסון פנימי ותחושת ערך טובה שאותה ירצו להעביר לאחרים דרך תרומה ונתינה.