בימים שבהם נראה כי קיים קונצנזוס יחסי לגבי מעמדם של שטחי בקעת הירדן כ"גבול המזרחי של מדינת ישראל", מותר וגם צריך לשאול את מקבלי ההחלטות מהי המהות של אותה אחיזה שאנו מבקשים.
בקעת הירדן בפרט, ושטחי יהודה ושומרון בכלל, מהווים חבלי ארץ שיש להם חשיבות אסטרטגית עליונה בהגנה על גבולות הארץ: הבקעה מהווה אזור חיץ טבעי בין ממלכת ירדן ובין ארץ ישראל המערבית, אשר בכוחו למנוע הסתננות של גורמים עוינים בין אם מחבלים בודדים ובין אם צבאות ערב קונבנציונאליים. שרשרת הרי יהודה ושומרון מאפשרת אחיזה ב'עמדה שלטת' אשר חולשת וצופה על שפלת ההר ומישור החוף.
שני אזורים אלו יחדיו- הבקעה וההר- מספקים למדינת ישראל 'עומק אסטרטגי' שלא ניתן להפריז בחשיבותו.
אבל כאן נגמרת השפה הצבאית ומתחילה זו האידאולוגית. השאלה שלא מרבים לעסוק בה בשיח המרכזי בישראל, אותה שאלה ששמורה, כיום, בד"כ לימין האידאולוגי ולזרמים המוגדרים 'משיחיים' היא ייעודם של השטחים אשר יסופחו, אם בכלל, באופן זה או אחר למדינת ישראל.
ה'מרכז' הישראלי, אשר מכיל את רוב אנשי הימין המתון והשמאל המתון, רואה בבקעת הירדן, הרי יהודה והשומרון כמעיין חומה שסובבת את גוש דן ממזרח. מטרתם של חבלי ארץ אלו היא לספק "ביטחון", שכן אילו לא תהיה שם נוכחות ישראלית, יתבצרו שם מבקשי רעתנו. שאלת מהותם ויעודם של האזורים הללו לא מעסיקה רבים ואף נחשבת משיחית ומנותקת.
יתרה מכך, רבים מאלו המגדירים עצמם אנשי 'מרכז' היו מוכנים בהחלט לוותר על רוב ואולי כל שטחי הארץ הללו אילו היה עירבון או אמון אמיתי בין הצד הישראלי לבין זה הערבי. הסיבה העיקרית שאותו מחנה 'מרכז' נוטה בעשור האחרון לכיוון של החזקה כזו או אחרת על שטחים אלו, היא דווקא אותם עשורים שקדמו להם, אשר בהם הוא היה מוכן לוותר עליהם, עד אשר המציאות הביטחונית טפחה על פניו.
אבל חבלי הארץ הללו, שבהם מצויים רובם של הנכסים ההיסטוריים של העם היהודי, ראויים לשיח מהותי וערכי ולא רק לשיח של 'תורת לחימה' או תפיסת ביטחון.
חוסנו של עם ושל מדינה נובע לא רק מיכולתו לקיים בסיסים צבאיים באזורי הגבול, אלא גם בראש ובראשונה לקיים חיים. בהיבט הזה קיומם של ישובים, ערים, מוסדות חינוך ותרבות לא נופלים בחשיבותם מכל גדר 'חכמה' או סיור משוריין. עם אשר רואה בארצו רק 'חומה' אשר מקיפה אותו, מעיין 'גטו' גאוגרפי שנועד להגן עליו מפני העמים מסביב, לא יכול להצמיח חיי רוח ותרבות אמיתיים. במצב שכזה, חזקה עליו שבעת משבר או לחילופין, בזמנים של שפע, כאשר נראה כי אין שום איום קיומי מסביב- הוא ינטוש וילך לחפש מקום נוח יותר.
בקעת הירדן, יהודה ושומרון מהווים את סלע קיומנו, בהם התהלכו וגם נקברו אבותינו ובהם עמנו קיים את חייו הרוחניים. לא בכדי עם תום מלחמת ששת הימים, כתב נתן אלתרמן: "ענינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת".
המאמר ממנו נלקח המשפט היה הזרז להקמת "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". תנועה שכללה אנשי ימין ושמאל. לפיכך ישנה חשיבות רבה לאופן שבו אנשי מפתח בהנהגה מנהלים את השיח על גורלם של אזורים אלו. בין אם כוונתם של אנשי ציבור אלו או אחרים להחזיק בהם או להגיע לפשרות בנוגע לחלקים מהם, עליהם להתייחס לחשיבותם ההיסטורית והלאומית ולא רק ליכולתם לספק 'ביטחון'.
שיח שכזה, יאפשר גם למנהיגים וגם לעם בישראל להבין טוב יותר במה הם מחזקים, או לחילופין על מה הם מוכנים לוותר, הוא גם ימנע את תיוגם של אנשי 'ארץ ישראל השלמה' כ'משיחיים', כאילו ערכה של ארץ ישראל תלוי כולו בקירוב ביאת המשיח. וחשוב לא פחות, עבור חלקים גדולים בימין המתון הוא יאפשר לדון באופן רציני ביעוד של אותם אזורים- להוות בית או חומה.