כ"ח בינואר כמקבילה של כ"ט בנובמבר

ישראל צריכה להוביל לכך שטראמפ יחטוף את הג'ננה על אבו-מאזן, הסרבן הכרוני. כך נישאר עם ריבונות על היישובים ובלי מדינה פלשתינית.

חגי הוברמן , ב' בשבט תש"פ

לפני 72 שנה, בי"ז בכסלו תש"ח, 29 בנובמבר 1947, קיבלה עצרת האו"ם את החלטתה המפורסמת על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית (פלשתינית בלשונם) - זו הייתה ההחלטה האמיתית.

המוני יהודים בארץ יצאו לרקוד ברחובות. שני אנשים העידו לימים על עצמם, שלא היו שותפים לשמחה שאפפה את היישוב היהודי בישראל. האחד היה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהתקשה לקבל את בשורת "ואת ארצי חילקו" ככתוב בספר יואל.

השני היה דוד בן גוריון, שבילה את אותה שבת במלון קליה בצפון ים המלח. כשהגיע למחרת למשרד מצא גם את חצר הסוכנות הומה ברוקדים. "כל יהודי ירושלים חגגו ורקדו. הייתי היחיד שלא רקד. לא מפני שלא הערכתי כאחרים החלטת או"ם או שרציתי פחות מהם מדינה יהודית. אלא מפני שידעתי מה צפוי לנו לפני בוא המדינה ומה צפוי למדינה לכשתוקם" כתב אחר כך. 

ההנהגה הציונית בראשות בן-גוריון קיבלה את ההצעה, שמשמעותה הקמת מדינה יהודית והסכמה לחלוקת הארץ, כלומר להקמת מדינה פלשתינית. היא קיבלה את ההחלטה, למרות שבן גוריון ידע את המחיר, ולמרות שמשמעותה הייתה שיישובים יהודיים מובהקים יישארו בתחום המדינה הערבית – כמו נהריה בגליל המערבי, יד מרדכי בדרום רצועת החוף או יישובי גוש-עציון בהר חברון. 

הערבים, ככלל, הן ערביי ארץ ישראל והן מדינות ערב, התנגדו להחלטה, ויצאו למלחמה. השלב הראשון עד ה' באייר היה יותר אינתיפאדה ממלחמה – התקפות טרור על התחבורה העברית, ופיגועי טרור במרכזים יהודיים. התוכנית נקברה בפועל, למעט הסעיף של הקמת המדינה היהודית, שהתממש עד היום. 

ההנהגה הישראלית עומדת בימים אלה בדיוק באותו מצב שבו עמד בן-גוריון לפני 72 שנה. בן-גוריון, כתבתי כאן בעבר, היה משיחיסט אמיתי שהאמין בארץ ישראל השלמה – וכמשיחיסט ידע איך לנצל הזדמנות כדי לשנות מציאות לטובתו. בנימין נתניהו, גם את זה כבר כתבתי בעבר, הוא תואם בן-גוריון לטוב ולרע – ומשני המרכיבים הללו יש לשניהם בשפע. 

חלקי לא היה השבוע עם התגובות הפאבלוביות שגורמים בימין ובהתיישבות ביו"ש שיגרו עם פרסום פרטי 'מתווה המאה' של טראמפ. נכון, התוכנית כוללת מרכיבים קשים, מעוררי התנגדות אוטומטית, שבראשה הכרה במדינה פלשתינית.

המפה שנלווית לתוכנית בלתי קבילה, כמו מפת תוכנית החלוקה של החלטה 181 מכ"ט בנובמבר, שמעולם לא מומשה. כמו בן-גוריון, גם הימין צריך ללמוד אלו תרגילים אפשר לעשות כדי לקדם אינטרסים שלך תוך קבירת רעיונות מסוכנים. במחזמר הקלאסי 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' שרה נעמה (יונה עטרי), אשת שלמי הסנדלר שנלקחת לארמון המלך, למלך שלמה (אילי גורליציקי), שורה שכדאי לאמץ כקו מדיני מנחה: "ועת לכתוב שירים... כי תוך גלגל חוזר / גם החכם צריך, קצת קט להתממזר"...

החוכמה הזאת, מתי החכם צריך קצת קט להתממזר, חסרה לנו בימין פעמים רבות. אסור להגיד ׳לא׳ לטראמפ. את הסרבנות נשאיר לצד הפלשתיני. אין כאן שום הימור אלא הנחה הגיונית: הרי אין שום סיכוי שאיזשהו מנהיג פלשתיני יקבל את התוכנית הזו בעתיד הקרוב או הרחוק. עובדה אחת חשוב לזכור, כשמנסים לנתח כל תהליך מדיני עם הפלשתינים: הרשות הפלשתינית, מיום הקמתה, מוכנה להסדר קבע עם ישראל שעומד על ארבעה עקרונות - ללא כל פשרה. 1. מדינה פלשתינית. בזה הם כבר שיכנעו את כל העולם. 2. קווי 67 בלי שום פשרה. חילופי שטחים, אם בכלל, לא יותר מאחוז וחצי של השטח. 3. מזרח ירושלים בירת המדינה הפלשתינית בלי שום פשרה. לא 'אגן קדוש' ולא שום קשקוש אחר. 4. מימוש 'זכות השיבה' בלי שום פשרה. היחידים שמותר להם לוותר הם הפליטים עצמם. רק הם יחליטו על מימוש זכותם או לא. 

מי שמאמין שאפשר להגיע להסכם עם הפלשתינים שאינו מבוסס על ארבעת עקרונות אלו שוגה ומשלה את עצמו ואחרים. אז למה להתקוטט עם נשיא אמריקני אוהד על ביצה שלעולם לא תיוולד? נרוויח את מה שניתן לנו.

האסטרטגיה המדינית של ישראל צריכה להוביל לכך שטראמפ יחטוף את הג'ננה על אבו-מאזן, הסרבן הכרוני. וכשישראל אומרת כן והפלשתינים אומרים לא, נישאר רק עם הסעיף של ריבונות על היישובים, ריבונות על בקעת הירדן, והכרה בירושלים השלמה כבירת ישראל, בלי מדינה פלשתינית, עם אוטונומיה על האוכלוסייה הערבית כמו המצב היום. 

מי יודע, אולי כ"ח בינואר 2020 יתגלה בעתיד כמקבילה ההיסטורית של כ"ט בנובמבר 1947 – חיזוק הריבונות היהודית בארץ ישראל.