ללמוד משיטת הקנגורו

ד"ר חנה קטן , ג' בשבט תש"פ

דעות קנגורו
קנגורו
צילום: עצמי

לפני עידן הווייז היו מפות. וכך, לפני שיצאנו לדרך ארוכה, היה האיש מעיין במפה, מסמן את היעד ולומד את המסלול. והיום, הווייז מבקש שנזין את היעד, ורק אז הוא מועיל בטובו לאפשר לנו לצאת לדרך. 

וכך בחיים. אנחנו מציבים לעצמנו יעדים, ואחר כך משרטטים את המסלול. 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו' - בטקס הנישואין, 'ודבק באשתו' - בקשר האינטימי, 'והיו לבשר אחד' - בהולדת הילדים. בזכות הטכנולוגיה הרפואית, לעיתים יש קפיצות דרך ושיבושים ברצף המדויק הזה ששרטטו לנו חז"ל. ומה קורה כשאנחנו מפספסים את היעדים? 

המכתב על כאב הרווקות המבוגרת נגע בי. עמוק עמוק. אני מכירה מקרוב את הכאב, את החסך, את התסכול של הבנות והבנים שמרגישים רחוקים מהיעד, וחוששים שמא כלל לא יזכו אי פעם להתקרב אליו. ומה קורה במבוך אליו נקלעו? יש שם תחושת החמצה גדולה על העבר, חרדה גדולה לגבי צפונות העתיד, ובהווה - בדידות כובשת. וריק ענק. 

ואני רוצה לשהות במקום הזה. להרגיש אותו מתפשט עד לשד עצמותי. לבחון אותו ללא שיפוטיות כלל. להבין מה זה אומר לקבל עוד הזמנה לחתונה, ולחשוש שהרכבת דוהרת ואותך החליטו להשאיר מאחור. להרגיש את הלמות הלב המהירה אל מול אימת השעון הביולוגי הדוהר. והיא שואלת - 'איך עוצרים אותו? חלמתי על משפחה כל כך גדולה. והקפאת הביציות היא ברירת מחדל כל כך עלובה'... ואני מבינה את התסכול שלה ושל כל סביבתה. אבל אני יודעת שזאת גם הזדמנות, אופציה כל כך מבטיחה. פעמים רבות מספור, בדרך אל היעד של ההקפאה, משתחרר חסם ומוסטת דאגה שהכבידו על קשרים קודמים, ונרקמת זוגיות בעקבות כך עוד לפני שהגיעו הביציות ליעדן.

אבל מעבר לנושא הפריון וההמשכיות, הצורך הבסיסי והקיומי במגע אנושי מקרב גובר על הכול. וכשהוא לא מסופק, המצוקה גדולה מנשוא. כשאני מרצה על חיי אישות, ומנסה להדגיש את החשיבות של התקשורת הגופנית, אני מדגישה שתינוק יכול לצמוח עם אם אילמת, שלא יכולה לפעות ולקשקש אתו ואליו, אבל הוא ינבול אם אמו לא מחבקת  או מערסלת אותו בידיים אוהבות.. בפגיות ברחבי העולם למדו שכדי לעזור לפג להבריא חשוב לחשוף אותו לחיבוק הקנגורו של אמו, מה שלא היה קיים בעבר הרחוק כשעבדתי בפגיה. וכמה חבל. היינו דוקרים את היצורים הקטנטנים והכחולים האלו, ומיד מחזירים אותם לעריסה הקרה והמנוכרת, חשופים לאורות הבוהקים ולקולות המתכתיים של המכשור הרב שמלפף אותם.

מידי יום פונות  זוגות למרפאתי כדי למצוא פתרונות רפואיים כדי להאריך את ימי הטהרה והקרבה. ואני רואה בזה עבודת קודש של ממש. להעניק עוד מרחב של קרבה בין איש לאשתו. איזו זכות.

ומה עם אותם גיבורים וגיבורות שמשאירים את המתנות האלו על 'הולד' למשך כל כך הרבה שנים. איך עוזרים להם? איך מקרבים אותם? קודם כל- צריך למתוח אפרכסת ופשוט להקשיב לכאב. ולהצדיע על הגבורה.  וכמו שהפגיות למדו בדרך הקשה שהערסול בקנגורו הוא חיוני לבריאות, נבין גם אנו כמה הנושא הזה הוא משמעותי לחיים שמחים, ונתחיל לערסל .

אין אדם שלא צריך מגע. חיבוק. בכל גיל ובכל שעה.

מן המפורסמות הן הסגולות הבריאותיות שמעניקים החיבוקים. הם מקדמי בריאות הלב והנשמה היעילים ביותר. בדוק ומנוסה. אבל את זה אנחנו שוכחים כשחבל הטבור מתארך. כשהילד והילדה קטנים אנחנו מנשקים ומחבקים אותם, ועוטפים באהבתנו המופגנת את הדבר המשגע והמתוק הזה. אבל כשהם גדלים, אנחנו וגם הם תופסים מרחק. מתרחקים מהיעד החשוב של הורות מחבקת ומגוננת. 

וכך גם בגיל שיבה. ואולי אפילו ביתר שאת... בדירה ירושלמית ברחביה, נפגשנו מידי חודש קבוצת נשים מגוונת לשיח מקצועי בתחום רפואת הנשים. וכך, על תה ירוק ופירות, הצגנו מקרים מהקליניקה והעשרנו בניסיוננו האחת את השנייה. המבוגרת בינינו, אישה ערירית כבת תשעים, ישבה לידי, ובמהלך אחד הדיונים החלקתי בטבעיות בידי על כתפה. ואז - היא הפנתה את פניה אלי, ואת המבע שהשתקף מעיניה העצובות לא אשכח – 'חנה, אל תורידי את היד. את יודעת כמה זמן לא נגעו בי'...