המנהיג שוויתר על ההנהגה

הרב נתנאל יוסיפון , ח' בשבט תש"פ

בימים אלה, ימי מערכת הבחירות השלישית, כשמנהיגים רבים מתחרים על ליבנו, וכל אחד מתנשא ואומר: 'אני אמלוך', תחושתנו היא שרוממות האידיאולוגיה בפיהם, ונגיעות של גאווה ותאוות כבוד בלבבם.

בפוליטיקה קל לראות את כתמי הגאווה מבצבצים מתוך ווילון הנאומים הגבוהים, אך האמת היא ש'לב יודע מרת נפשו', והטבע האנושי הוא שהגאווה ותאוות הכבוד מתגנבים ללבבו של כל אדם, ובמיוחד עת זוכה הוא בתפקיד שיש בו הנהגה, השפעה וכוח.

נמצא, שהתמודדות זו מקיפה חלקים גדולים מהמין האנושי, שהרי לרבים רבים יש השפעה במקום כלשהוא.

מעניין ללמוד דרכי התמודדות בתחום זה, מהדרך שבה מספרת החסידות על התמודדות מייסדיה עם ניסיון זה. 

ידוע ומפורסם שהמילים האחרונות שלחש הבעל שם טוב הקדוש, מייסד תנועת החסידות, לפני פטירתו, היו : "אל תבואני רגל גאווה". ללמדך, שההתמודדות עם מידת הגאווה היא התמודדות לאורך כל החיים.

ומצאנו שתי גרסאות לאופן שבו עברה הנהגת התנועה למנהיג הבא, ושתי הגרסאות מבטאות דרכי התמודדות שונות עם מידת הגאווה ותאוות הכבוד. 

הגרסה הראשונה מספרת, שלאחר הסתלקות הבעש"ט, ירש אותו בנו רבי צבי הסופר, והנהיג את התנועה, וכל התלמידים היו כפופים לו. 

בחג השבועות תקכ"א, עת מלאה שנה להסתלקות הבעש"ט, קם רבי צבי ואמר למגיד ממזריטש: 'היום היה אצלי אבא ואמר לי, שהשכינה והפמליא של מעלה 'עם כל החבילה' עברו לכבודו'. ומיד פשט רבי צבי את בגד האדמו"רים הלבן והלבישו את המגיד ממזריטש. והרב המגיד לא סירב למינוי והפך למנהיג החסידות.

על סיפור זה אמר האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש: 'רבי צבי היה מפורסם במידת ההכנעה והשפלות, אבל לכמה כוחות נעלים צריך אדם בשביל שיוכל לעשות דבר כזה, שהרי מצינו (מנחות קט, ע"ב) בתנאים ואמוראים שלעלות לגדולה לא רצו, אך אחרי שכבר עלו, העידו על עצמם שאינם מוכנים לרדת'. (ספורי חסידים, תורה, מס' 381).

הגרסה השנייה מספרת סיפור שונה לחלוטין. לפני פטירתו של הבעל שם טוב הקדוש שאלוהו תלמידיו מי ימלא את מקומו. השיב להם: "מי שיגיד לכם כיצד משברים את מידת הגאווה, הוא יהיה לכם לראש".

לאחר הפטירה, פנו התלמידים ראשונה למגיד ממזריטש ושאלוהו - כיצד משברים את הגאווה?

ענה המגיד: "מידת הגאווה שייכת לבורא יתברך, כמו שכתוב: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ". לכן אין עצה לעקור מידה זו, אלא חייבים אנו להילחם בה כל ימי חיינו". מיד ידעו חבריו, שהוא הראוי למלא את מקומו של רבם. (אור הגנוז עמ' 98).

יש כאן שני דרכים בעבודה על מידת הגאווה. רבי צבי הסופר בחר בגבורת נפש אדירה ונדירה לוותר על ההנהגה. בדרך זו הוא אחז במידת הביטול וההכנעה, אך כך גם אי אפשר להנהיג. דרך זו נקראת בלשון החסידית 'הכנעה', להכניע את היצר והמידות הרעות על ידי הכנעתם. 

אולם, בדרך זו המידות לא מזדככות ומתעלות, לפיכך הדרך השלמה היא להתעלות אחרי ההכנעה למדרגה גבוהה יותר, שנקראת בלשון החסידית 'המתקה'. ב'המתקה' מזככים ומעלים את המידה הבעייתית, והופכים אותה למידה טובה. (רבי צבי הסופר לא 'המתיק' את הנהגתו, כי המגיד היה מתאים להנהגה יותר ממנו). המגיד ממזריטש לימד את סוד המתקת מידת הגאווה. 

המגיד מלמד שנטייתו של האדם להתגאות, נובעת מנטייתו הטובה ללכת בדרכי ה'. כידוע, תלמיד חכם צריך שתהיה בו שמינית שבשמינית של גאווה. בגאווה צפונה האמירה - "אני יכול", שהיא חשובה להתפתחות האדם והעולם.

אולם מאידך, ודאי שמידה זו בגולמיותה פסולה היא מאד, ועל האדם להילחם בה וללטש אותה. ה' יכול להתגאות, כי הוא אכן יכול. האדם לעומתו לא יכול כלום מצד עצמו, ולכן אין לו כלל במה להתגאות. יתר על כן, ה' שונא גאים כי הם ממעטים את מקומו של ה', שהרי רק לו יש במה להתגאות.

אם כן - מה עושים? כיצד נדבקים בה' במידה זו?

כאן אנו מגיעים להנחייתו של המגיד. אדם שמתגאה מצד עצמו זו גאווה פסולה, אך אדם שמתגאה בדבר ה' שבקרבו בבחינת "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" - הרי זו גאווה חיובית. אדם שאומר אני מצד עצמי לא יכול כלום, אבל ה' נתן לי כוחות ומצד כוחות אלו יש בכוחי לעשות, הרי באמת זו גאווה חיובית. ובמילים אחרות - אדם שנדבק בה' ואחיזתו בגאווה היא מצד שזו מידתו של ה', הרי באמת זו ענווה ולא גאווה וזה חיובי. לכן לימד המגיד שלא לשבר מידה זו, אלא לאחוז בה ולהילחם בה כל ימי חיינו.

מי שיודע 'להמתיק' מידה זו הוא יכול להיות לראש, שהרי הראש חייב להיות אדם שיודע שיש בו כוחות להנהיג וכו'. אדם כזה לא ישבור את מידת הגאווה, אלא ילחם בה וילטש אותה כל ימי חייו, ויבטל עצמו לה'.

וכיוון שהטבע העולמי דורש שכמעט כולנו נהיה אנשים בעלי השפעה, ברב או במעט, עלינו ללמוד את 'הכנעת' מידת הגאווה מרבי צבי, ולאחר שנכניע אותה, נתעלה ו'נמתיק' אותה כמגיד ממזריטש!