רדיקליזציה והתמודדות

אם ישראל ותומכיה מעוניינים להתחיל לאתגר את העמדות השליליות של השמאל האמריקאי כלפי המדינה, עליהם להתחיל לדבר בשפתו שלו.

נדב לורנס , ח' בשבט תש"פ

דעות אליזבת וורן
אליזבת וורן
צילום: המכון לאסטרטגיה ציונית

לקראת תחילת הבחירות המקדימות למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב כדאי לשוב ולהיזכר בכך שהרדיקליזציה של המפלגה הולכת וצוברת תאוצה.

סקר גאלופ שנערך לאחרונה מצא שבין השנים 2001-2019 שיעור התמיכה בישראל בקרב הדמוקרטים הליברליים – המשתייכים לאגף השמאלי של המפלגה – ירד מ-15% ל-3% בלבד.

התפוגגות הסנטימנט החיובי כלפי ישראל בקרב קהל הבוחרים של המפלגה הצטרף לעלייתם של מספר קולות רדיקליים בתוככי המפלגה עצמה.

בחירות 2018 לבית הנבחרים הביאו איתן גל של נציגים דמוקרטיים צעירים אשר אינם מהססים להציג ביקורת קולנית כלפי ישראל. פעמים רבות ביקורת זו חוצה את הקווים ונעשית לאנטישמיות של ממש. לדוגמא בפברואר 2019, חברת הקונגרס אילהן עומאר רמזה בטוויטר כי התמיכה בישראל בקונגרס האמריקאי מבוססת רק על הכסף. הערה זו מהדהדת את המליצה האנטישמית הוותיקה כי שליטת היהודים בפוליטיקה עוברת דרך כיסם.

מה הוביל להידרדרות היחס כלפי ישראל בשמאל האמריקאי? ישנם כמה גורמים המשחקים כאן תפקיד מפתח. ראשית, אלו שבשמאל נוטים לראות עצמם כמגני האנדרדוג. ככל שישראל הצליחה בתהליך הטרנספורמציה ממדינה פגיעה של פליטי שואה לכוח צבאי וכלכלי עוצמתי, כך הדימוי שלה בשמאל השתנה לבלי היכר.

אם פעם רבים בשמאל האמריקאי תמכו בציונות ובהקמת מדינת ישראל כצעד של עשיית צדק עם בני עם נרדף, הרי שכיום מדינת ישראל נדמית כמדינה תוקפנית המביאה סבל לאזור שאליו אין היא שייכת באמת.

הדימוי הזה של ישראל ניצב כתמונת ראי לדימויים של הפלסטינים כקורבנות דלים וחסרי מדינה, ללא שום יכולת פעולה עצמאית קולקטיבית ודאגה לגבי עתידם.

אלמנט נוסף שיש להביא בחשבון בהקשר הזה הוא ההבחנה בין 'מדכא' ל'מדוכא'. על פי הבחנה זו העולם נחלק באופן בינארי למדכא ולמדוכא, כשיש להתנגד ולהילחם במדכא ולזכות את המדוכא בתמיכה בלתי מעורערת. על בסיס ההיסטוריה של האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופאי, אלו שנתפסים כבעלי מוצא אירופאי 'לבן' מקוטלגים כמדכאים בעוד שאלו שאינם אירופאים, ממוצא 'לא-לבן', הם המדוכאים.

כשמחילים את ההבחנה הזו על הסכסוך הישראלי-ערבי, קל להבין את הפריזמה דרכה רואים רבים מהשמאל האמריקני את המצב: הישראלים הם המדכאים האכזריים בעוד הערבים הם המדוכאים הזקוקים לסיוע בכל מחיר.

בליהוקם של הישראלים לתפקיד המדכאים מבקש השמאל האמריקאי ליצור הקבלה בין הקמתה של מדינת ישראל ובין הקולוניזציה האירופאית של העולם החדש. היהודים הישראלים מואשמים בפלישה, בהתנחלות ובגניבה של אדמה זרה מאוכלוסייה ילידית לא-לבנה, ובהתעללות והפלייה ממושכת של אותה אוכלוסייה. בדיוק כפי שפעלו המתיישבים האירופאים באמריקה, באוסטרליה ובניו זילנד. מקדמי הנרטיב הזה מתעלמים במכוון מן העובדה כי רובם של היהודים הישראלים אינם מתיישבים אירופאים 'לבנים' אלא אנשים שההיסטוריה המשפחתית שלהם נעוצה דווקא במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

אפילו הטענה שהיהודים שהיגרו לישראל המודרנית מאירופה הם 'מתיישבים לבנים' מפוקפקת למדי, זאת נוכח ההיסטוריה הארוכה של הרדיפות האנטישמיות שהגיעה לשיאה בשואה. לא בדיוק הסיפור הקולוניאליסטי הקלאסי בו אימפריה מבקשת לכבוש ולהשתלט על אדמות רחוקות מעבר לים. טענת הדמיון בין היהודים הישראלים ו'המתיישבים האירופאים הלבנים' עומדת בניגוד גמור לעובדה שהיהדות כדת, כאומה וכתרבות היא ילידת הלבנט, כפי שמוכח על ידי השפה, ההיסטוריה והמורשת הדתית שלה.

רעיון נוסף המוביל חלקים בשמאל האמריקאי הוא האינטרסקציונליות (הִצְטָלְבִיוּת). האינטרסקציונליות היא השקפה לפיה כל הדיכויים הנתפסים קשורים זה בזה. סקסיזם, גזענות, הומופוביה, רדיפה דתית או כל צורה אחרת של אי-צדק והפליה – הם כולם חלקים מתוך אותו מנגנון רב-זרועות של דיכוי גלובלי. כך ניתן לדמות את המאבק לשוויון גזעי עם המאבק למען זכויות להט"בים ברחבי העולם.

באופן אחר, ניתן להקביל את המאבק למען השוויון בין המינים עם המאבק הפלסטיני למען זכויות ועצמאות. האקטיביזם השמאלי הפרו-פלסטיני מנסה להשתמש ברעיון האינטרסקציונליות ככלי שבאמצעותו אנשים הנאבקים למען סוגיות מגוונות במקומות שונים בעולם צריכים להתאגד מאחורי המאבק הפלסטיני נגד ישראל.

חברת הקונגרס האמריקאית רשידה טליב עשתה שימוש באינטרסקציונליות בריאיון שהעניקה לערוץ 4 של חדשות בריטניה ב-2018. בריאיון טענה טליב כי במהלך ביקורה ביהודה ושומרון, אמה "הועברה לתור עם כל האנשים הכהים". אין זה משנה אם לטענתה נמצא בסיס עובדתי או לא, תיאור הדברים שלה מוטה מטבעו. הערתה מתעלמת לחלוטין מהעובדה שרוב היהודים הישראלים הם בעצמם 'אנשים כהים', כך שתסריט 'אנשים כהים מועברים לתור מסוים' רק בגלל צבע עורם, לא ייתכן במדינה כמו ישראל.

טליב משתמשת באינטרסקציונליות בכדי לצייר הקבלה בין חוויותיהם של הערבים הפלסטינים ובין ההפליה שבה נתקלים מיעוטים אתניים במערב, ובמיוחד בארה"ב, ולהראות שמדובר במקרים שווים. אך את זאת יש להפריך בנקל. הערבים הפלסטינים נתונים למגבלות ביטחוניות לא בגלל צבע עורם או אפילו דתם, אלא משום האלימות ומעשי הטרור שהם מבצעים כנגד ישראלים על ידי ארגוני טרור פלסטינים אשר פועלים ברובם מתוך האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית.

מה ניתן לעשות כנגד נרטיבים שכאלה? עלייתם של כוכבים פוליטיים מובילים במפלגה הדמוקרטית שביקורתם על ישראל לעתים קרובות ניזונה מאנטישמיות, וקריסתן של העמדות החיוביות כלפי ישראל בשמאל הרדיקלי של המפלגה, מצביעות על מגמה מדאיגה מאוד.

עם זאת, היא אינה בלתי-הפיכה. אם ישראל ותומכיה מעוניינים להתחיל לאתגר את העמדות השליליות של השמאל האמריקאי כלפי המדינה, עליהם להתחיל לדבר בשפתו שלו. סנגוריה של ישראל מתמקדים לעתים קרובות בהדגשת מאפייניה החיוביים של המדינה, כמו משטרה הדמוקרטי היציב והיותה חלוצת טכנולוגיה מתקדמת. הדברים הללו בהחלט נכונים, אך הם אינם אפקטיביים בקרב ההסברה הבינלאומי.

שמה העולמי של ישראל בפיתוח טכנולוגיית טפטפות השקיה אינו משנה את תפיסת השמאל האמריקאי שמדובר במדינה קולוניאלית אשר מוטב היה כי לא הייתה קמה.

בכדי לאתגר את ההשקפות הללו מסביריה של ישראל צריכים להדגיש את הקשר הילידי של העם היהודי לישראל, את החוויות ההיסטוריות והזהות של העם היהודי כנבדל מההיסטוריה האירופאית 'הלבנה'. בימי עסקת המאה של הנשיא טראמפ אולי מוטב להזכיר גם את זאת: אלימותם של הפלסטינים ודחייתם את ידה המושטת לשלום של ישראל מאז ומעולם, הן התורמות העיקריות למצבם הנוכחי.

נדב לורנס הוא מתמחה במכון לאסטרטגיה ציונית, ומחקרו על הרדיקליזציה של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב פורסם לאחרונה במסגרת המכון.