מאה שנים של התנגדות

תכנית המאה יצרה הזדמנות נדירה. עד כדי כך נדירה, שבאמת לא ברור אם היא יכולה להתרחש יותר מפעם במאה שנים

מתן פלג , י' בשבט תש"פ

דעות טראמפ ונתניהו
טראמפ ונתניהו
צילום: אור אלכסנברג

אם קיימת מילה בשפה הערבית ,החוזרת ונאמרת יותר מכל מילה אחרת בהקשרו של הסכסוך הישראלי- פלסטיני, הרי שזו המילה "מוקוומא"- התנגדות.

ההתנגדות היא מעיין הנעורים של הסכסוך מפני שהיא העלתה את השנאה לציונות מדעה פוליטית לרמה של מרכיב תרבות.  

ההתמכרות למוקאוומא היא מה שגרמה לערבים לדחות את תכנית פיל בשנת 1936 ואת תכנית החלוקה בשנת 1947. זו הגישה שעל בסיסה קבעה הליגה הערבית את שלושת הלאווים נגד ישראל לאחר תבוסתם במלחמת ששת הימים- לא למשא ומתן, לא להכרה ולא לשלום. 

זו הגישה שהכשילה את הסכם אוסלו בשנות ה-90, עת ערפאת הצהיר כי ההסכם שקול להסכם חודייביה עליו חתם הנביא מוחמד כדי להפר אותו ולכבוש את מכה. לכן נכשלו השיחות בקמפ דיוויד, בוועידת אנאפוליס ומאותה סיבה נדחתה הזמנת האמריקאים לאבו מאזן להשתתף בוועידה הכלכלית למען הפלסטינים בבחריין בשנת 2019. מול מאה שנים של התנגדות עקבית, קשה להתפלא שתכנית המאה לא זכתה ליחס אחר. 

במגרש הפנים ישראלי לעומת זאת, יצרה תכנית המאה הזדמנות נדירה. עד כדי כך נדירה, שבאמת לא ברור אם יכולה להתרחש יותר מפעם במאה שנים. מדובר על נקודת מפגש אפשרית בין שני המחנות הפוליטיים הגדולים.

בשמאל יכולים להתגאות בכך שהתכנית מזכירה את חזונו של יצחק רבין. הרי חודש לפני הרצח הנורא, נאם באופן מפורש כי: "ירושלים המאוחדת תכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל." עם גבול ביטחון בבקעת הירדן- "במובן הרחב ביותר של המושג" תוך צירוף "גוש עציון, אפרת, בית"ר ויישובים אחרים..." רק שלהבדיל מרבין, בתכנית המאה גם מדברים על מדינה בסוף הדרך ולא כפי שרבין רצה- ישות עצמאית מוגבלת. מה עוד יכול השמאל הציוני לבקש? 

וגם הימין יכול להיות מרוצה. ירושלים וחברון יישארו עפ"י התכנית בריבונות ישראל. כך גם 97% מן הישובים הישראליים ביו"ש, אשר יוחל עליהם החוק הישראלי, בין אם בתוך שבוע ובין אם בהדרגה. מה שחשוב כאן הוא העדר התלות בהסכמת הרשות הפלסטינית, מבחינת האמריקאים.

הימין לא יכול לראות בתכנית כמשאת חלומותיו. הרי במידה וארגון החמאס יפורק מנשקו, עזה תפורז, הפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, תסתיים "בעיית הפליטים" - מחוץ לשטחי ישראל ויופסק מימון הטרור, תעלה על השולחן האופציה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אבל עוד חזון למועד ומדוע לרתום את העגלה לפני הסוסים? בינתיים אפשר להחיל ריבונות ישראלית במקומות שרבין ונתניהו נפגשים, ולחכות שהפלסטיניים יאמצו גינוני כבוד של אומה במערב אירופה. בהצלחה לכולם. 

רק חבל שהשמאל מבכה במקום לברך. אפילו הנכדה של רבין ז"ל פרסמה פוסט עם המילים "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" עם סמיילי עצוב ותמונה המשווה באופן ציני בין תגובת הימין כביכול לתכנית אוסלו, לבין תגובת אותו ציבור לנתניהו דה היום. כל זה במקום להסיר את הכובע ולשאול במה אפשר לעזור. 

ייתכן שההתנגדות לנתניהו עברה את אותו תהליך שעברה השנאה לישראל ובמקום להיות דעה פוליטית הפכה בחוגי השמאל למרכיב תרבות? לטובתה של ישראל- נקווה שלא.