"וַיְהִי בְּשַׁלַּח": מיתוס או אמת היסטורית

חוקרים המסרבים לקבל את התיאור המקראי על יציאת מצרים, לא יתנו לעובדות לבלבל אותם

מנחם רהט , י"א בשבט תש"פ

דעות מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי


1.בשבת הקרובה, שבת שירה, אנו שבים אל המעמד המרטיט שאין שני לו: עם ישראל נחלץ בהנהגת הרועה הנאמן משה רבינו ממלתעות האימפריה האדירה של אותם ימים, וחוצה בביטחה את ים סוף בדרכו מבית עבדים לארץ המובטחת, בעוד חיל פרעה ורכבו שועטים בעקבותיו.  

יהודים מאמינים בני מאמינים, אינם מטילים ספק באותנטיות של הסיפור המקראי. דברי אלוקים חיים. סיפור יציאת מצרים, שהתרחש כנראה בשנת 1250 לפנה"ס, הוא מיסודות האמונה הישראלית. אבל בעוונותינו קמו באקדמיה, בארץ ובעולם, חכמולוגים הטוענים שהסיפור המכונן הזה, אינו אלא אגדת עם פולקלוריסטית (עפ"ל), סוג של מיתוס שהומצא על מנת לגבש סביבו את עם ישראל, שלטענתם צמח בכלל מקרב הכנענים יושבי הארץ ונזקק לפייק-אגדה שתהווה את בסיס הזיכרון הלאומי.  

2. בשבועות שבהן קראנו בתורה את סיפורי השיעבוד במצרים, יצאנו למצרים בלוויית חוקר המקרא והאגיפטולוג ד"ר דוד שפירא, שחקר במשך שנים את התרבות המצרית העתיקה, ומכיר לעומק את נבכי המיתולוגיה המצרית העתיקה. ביקרנו עימו באתרים קדומים ברחבי מצרים התחתונה והעליונה, כדי לגלות מה נותר מן האימפריה הפרעונית, 3,270 שנה אחר שבני ישראל יצאו ממנה ביד רמה.    

3. שפירא השקיע את מיטב שנותיו לבחינה מדוקדקת של טענות ה'מינימליסטים' – כך נקראים שוללי אמיתות הסיפור המקראי - והגיע למסקנה, שהסיפור המקראי לגבי גאולת מצרים משקף אמת היסטורית צרופה, שאירעה בימי שלטונו של רעמסס השני, מגדולי מלכי מצרים, כפי שמתועד בפרשות שמות-בשלח.

בספרו המרתק 'יכין ובועז' (הוצ' סטימצקי, 2018), הוא מסכם את המחלוקת סביב אמיתותה של יציאת מצרים: "הסיפור המקראי משתלב היטב בהיסטוריה המצרית ובמציאות המצרית באותה עת".

4. אחת הטענות שבפי 'המינימליסטים' היא, שלא נמצאו מימצאים ארכיאולוגיים ולא כתובות מצריות המאששות את הסיפור התנכ"י. שפירא דוחה טענה זו. לא ראינו אינה ראיה. 

אבל יש הוכחות אחרות, נסיבתיות. למשל העובדה  שספר שמות, המתעד את השיעבוד והגאולה, מכיל מונחים מצריים שאינם קיימים בשום ספר מקראי אחר. גם מנהגים שנהגו רק במצרים העתיקה, מופיעים בספר שמות. 

5. הנה מקצת מהמנהגים המצריים שאימצו בני ישראל במצרים: חניטה (יעקב ויוסף), שימוש באָבנָיים לצרכי לידה, אימוץ שמות מצריים (פנחס, מרים, מררי ועוד), איזכור הערים פיתום ורעמסס, שנהרסו והושמו, אך שמותיהן היו מוכרים למחבר ספר שמות. כל המנהגים והשמות המצריים הללו מונצחים בתחריטים או בתבליטים בשפת ההירוגליפים על קירות המקדשים במצרים עד עצם היום הזה. 

ויתירה מזו: ספר שמות מציין מקומות שלא היו קיימים באלף הראשון לפנה"ס ואף לא הוזכרו בכתובות עתיקות, ולכן לא יכול היה כותב הסיפור להכירם, אלא אם כן נכח במצרים. למשל, הנילוס שאוזכר בכתבי המאה הראשונה לפנה"ס, כוּנה רק בפי המצרים הקדמונים בשם יאור, וזה בדיוק שמו בתורה. כך גם קני הסוף שבספר שמות, ששמם שאול מן המצרית העתיקה. תיבת הגומא – כנ"ל. הזפת גם היא מילה מצרית. מדובר ב-26 מלים מצריות המופיעות בתיאור השיעבוד והגאולה, שאינן יכולות להיות מוכרות, אלא למי שחי באותה תקופה במצרים. 

6. אין זה סביר שמחבר סיפור יציאת מצרים ישתמש מלים מצריות, מבלי שתהא לו היכרות קרובה עם השפה והמציאות במצרים. עובדה היא שמלים מצריות לא חדרו לשפות העתיקות האחרות. רק 4 מלים מצריות חדרו לשפת אוגרית, שתיים לארמית העתיקה, אחת לפיניקית, ואפס למואבית, עמונית ואדומית. ועוד נמצא, כי מרבית המלים המצריות שחדרו למקרא, היו שמישות בתקופה בה שהו בני ישראל במצרים, כלומר תקופת שלטונו של המלך האדיר רעמסס השני (1279-1213 לפנה"ס), הוא כנראה פרעה המקראי.  

7. הוכחות נסיבתיות אלה, ורבות נוספות (ראו ב'יכין ובועז', ע' 35-50), מאשרות בעליל את אמיתותו ההיסטורית של הסיפור המקראי. לא שזה משפיע על אמונתנו, אבל ראוי שנדע שמכחישי יציאת מצרים אשר בדו מליבם תיאוריה כוזבת, רק מחמת הקושי ההשקפתי, האידיאולוגי, שלהם להשלים עם אמיתות המקרא, לא יתנו לעובדות לבלבל אותם.    

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')