יום הולדת עצוב

מדי שנה בט"ו בשבט לובשת כנסת ישראל חג. דומה כי השנה, ביום הולדתה של הכנסת, אין שום סיבה לחגוג

ד"ר יוסי לונדין , ט"ו בשבט תש"פ

דעות ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדין
צילום: ללא קרדיט

מדי שנה בט"ו בשבט לובשת כנסת ישראל חג. יום הולדתו של בית הנבחרים הישראלי, שהחל את פעילותו בט"ו בשבט תש"ט זמן קצר לאחר הקמת המדינה, הוא הזדמנות להעריך ולשמוח על חצי הכוס המלאה.

חצי הכוס הגדושה בדמוקרטיה תוססת, בריבונות יהודית, בביטוי אמיתי ואותנטי לרחשי העם וביכולת, למרות הכל, לקבל החלטות באמצעות הכרעת הרוב ולא הכרעת הרובה. 

אולם, דומה כי השנה, ביום הולדתה של הכנסת, אין שום סיבה לחגוג. הסיבה לכך היא לא רק העובדה שלראשונה בתולדותיה מושבתת כנסת ישראל מפעילות כבר קרוב לשנה, והמדינה מתגלגלת ממערכת בחירות אחת לרעותה, אלא גם "המתנות" שקיבלה הכנסת  ליום הולדתה מהיושבים בבנין השכן בגבעת רם-יושבי בית המשפט העליון.

ביום אחד, בערב ט"ו בשבט,  הספיקו השופטים לנפק לכנסת ישראל ולעם היושב בציון שלוש "מתנות". הם הקפיאו את הריסת בתיהם של המחבלים שרצחו את רינה שנרב ודביר שורק הי"ד ובכך הפכו שוב בפעם המי יודע כמה, את מדיניות הריסת הבתים המרתיעה לחוכא ואטלולא. הם אפשרו הענקת מעמד  פליט למקרים רחבים ביותר ובכך התעלמו באופן בוטה ממדיניותם של הרשות המחוקקת והמבצעת לגבי שאלות ההגירה לישראל. לקינוח-התירו השופטים המלומדים לחברת כנסת שגיבורי התרבות שלה הם רוצחת המונים מכביש החוף ומחבל שניפץ גולגלת ילדה על סלע לרוץ לכנסת, בעוד מיכאל בן ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין נפסלו על הסף מלבא בקהל.

העובדה העצובה ביותר היא שאיש לא הופתע מפסקים אלו. מדיניות האקטביזם השיפוטי שטוענת כי תפיסת העולם הסופר ליברלית (לצד אחד בדרך כלל) בה נוקטים רוב השופטים, היא זאת שצריכה להדריך את מדינת ישראל בכל מעשיה ולא הכרעת הרוב, מקובלת במקומותינו כבר קרוב לשלושה עשורים. סביר שמדיניות זאת שהצליחה להפוך את בג"ץ ממוסד מקובל לגטימי וחשוב בעיני כל הציבור ללא הבדלי השקפה, למוסד שהפך לשם נרדף לגוף עוין ומזיק בעיני מחצית העם, מתכננת לנו עוד כמה הפתעות בהמשך השנה. כך לדוגמא ידונו באביב הקרוב השופטים בשאלת חוקיותו של חוק יסוד (!) הלאום, ויתכן מאוד כי גם אם תוצאות הבחירות יאפשרו לראש הממשלה הנוכחי להמשיך ולכהן, הרי בג"ץ עשוי  להחליט אחרת, ועוד היד נטויה.

המחנה השמרני הלאומי והדתי בישראל, שהתעורר מעט מדי ומאוחר מדי לטפל באתגר, נקט עד היום בגישת האבלוציה-השינוי ההדרגתי. השינוי שנעשה בתהליך מינוי השופטים בידי גדעון סער ואורי אריאל, ובעיקר העבודה השיטתית והסיזיפית שעשתה איילת שקד במינוי מאות שופטים, בעלי נטיה שמרנית יחסית, הצליחה להגיע להישגים מסוימים. כיום, בניגוד לעבר ישנם גם קולות שונים בבית המשפט העליון, והמחנה המבין שתפקיד בית המשפט הוא להתערב רק במקרי קיצון  יוצאים מן הכלל, ולא לנהל את המדינה במקום המוסדות הנבחרים, הולך ומתעצם. אולם דומה כי אין בכך די, המחנה האקטיבסטי שולט עדיין בעמדות המפתח ומגובה גם, בתפיסת עולמו הליברלית והאנטי דמוקרטית, במומחי המשפט מהאקדמיה ובבכירי הפרקליטות.

דומה כי הגיע הזמן לעבור לשלב הרבלוציה. השינוי היסודי. אם (כנגד כל הסיכויים כרגע) יתרחש הנס וממשלה לאומית חזקה תשאר על כס השלטון, הרי שהמעשה הראשון שהיא צריכה לעשות, עוד לפני הריבונות, הטיפול בעזה ושאר אתגרים-הוא לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיבהיר אחת ולתמיד מהם התפקידים (החשובים והחיוניים!) של מערכת המשפט ומה נתון להכרעת העם. ובמידה והמחנה הליברלי יתפוס את המושכות, הרי על אנשי המחנה הלאומי והשמרני להקדיש את כל כוחם למאבק ציבורי תקיף ולגטימי כנגד הרודנות הבג"צית , ולהכשיר את הקרקע לשינוי כאשר ישובו לשלטון.

המשימה מוטלת על כולנו-על הפוליטיקאים, על החוקרים וההוגים, על כלי התקשורת ועל הציבור הרחב. אם כך יעשה, תוכל בט"ו בשבט תשפ"א  לחגוג הכנסת את יום הולדתה בשמחה, בתוקף היותה, והפעם באמת-הרשות שנבחרה בידי אזרחי המדינה כדי לקבוע את דרכי התנהלותה ומדיניותה.