פרס ישראל להרג התלמוד

איך זה שכשרוצים לפרגן לעודד ולתמוך באלו העוסקים בחקר התלמוד ובהנגשתו לציבור הרחב מצליחים לשכוח את ראשי המכונים המפוארים

דודי וכטל , ט"ז בשבט תש"פ

דעות דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

1. למה לא המוציאים לאור של 'מתיבתא'? ; מדוע לא ההוגים של ביאור 'ושננתם'? ; כיצד זה שנשכחו החבר'ה מ'שוטנשטיין'?;

איך זה שכשרוצים לפרגן, לעודד ולתמוך באלו העוסקים בחקר התלמוד ובהנגשתו לציבור הרחב, מצליחים לשכוח את ראשי המכונים המפוארים שהוזכרו לעיל, אלו אשר בזכותם ישנם היום מאות אלפי לומדי גמרא (ואולי אף יותר), המסוגלים לשבת לבד או בחברותא ולעבור על הש"ס כולו; איך זה שנשכחו אלו אשר הביאו אותנו למצב בו ילדים בני עשר, באמת שכך ראיתי בעיניי, מסוגלים ללמוד עשרות דפי גמרא הכוללים סוגיות קשות; 

איך זה שהשם היחיד בו נזכרים בעת בה דנים בשאלה – מי יקבל את פרס ישראל לחקר התלמוד, הוא שמה של פרופסורית ממגדל השן האקדמי – הגברת ורד נעם, אשר עיסוקה בתלמוד לא תרם, לא תורם ולא יתרום מאומה לריבוי תורה והגדלתה. 

2. באקדמיה לא מבינים אפילו לא מילה אחת של גמרא. תגידו, 'הגזמת'. לא הגזמתי. 

עמדת הנפש של כל יהודי ירא שמים העומד אל מול הגמרא היא – זהו דבר ה' אשר הופיע אלינו על ידי נביאיו ומהם אל חכמיו. כל מילה ומילה מהתלמוד קדושה עבורנו. אנו מברכים לפניה את ברכות התורה ובכך מזכירים לעצמנו שזוהי הוראת דרך אלוקית לעם ישראל כולו.

אילולא עמדת הנפש הבסיסית הזו לא היו נכתבים כל כך הרבה ספרי פירושים לתלמוד, ספרים אשר כולם, מבלי יוצא מן הכלל, עסוקים בניסיון לרדת לסוף דעתם ועומק חכמתם של התנאים והאמוראים. אילולא עמדת הנפש הבסיסית הזו, לא היו מסיימים את הש"ס לפני כחודש מאות אלפי יהודים.    

ובאקדמיה? עמדת הנפש של כל חוקר, גדול או קטן, צעיר או מנוסה, הינה – הטקסט העומד לנגד עיני נכתב בידי בני אדם, חסר כמותם, לקוי בחולשתם, עשוי בדמותם ותלוי בסביבתם. 

ב'זכות' עמדת הנפש הזו, ספרי המחקר האקדמיים מתנשאים, מזלזלים, מקטינים, מחרפים ומגדפים את האמור בתלמוד. בידם, בִּמקום דבר ה' הנוגע לכל פרט בחיי היום יום שלנו, הוא הופך להיות אוסף של מנהגים בלתי מחייבים, רובם ככולם תלויי נסיבות וסביבה חברתית פרימיטיבית. 

3. לא מאמינים לי? מוזמנים לקחת טעימה קטנה, ואולי הכי טוב דווקא מכתביה של הזוכה המאושרת בפרס ישראל. כנסו ל'ויקיפידה' ומשם דרככם סלולה אל אחד ממאמריה. ממליץ בקור על: 'מעבר למחיצה הפנימית' – מאמרה על הדרת נשים מבתי הכנסת. 

תקציר לא עלה בידי לערוך, אולם פטור בלא כלום אי אפשר – העיקר הגדול העולה ממאמרה המלומד הוא: ערכי העולם המערבי הם הינם האמת המוחלטת הבלתי ניתנת לערעור וכיצד זה שהרבנים ויושבי בית המדרש טרם השכילו והתאימו עצמם אליהם. יצוין כי כישרונה רב, ואת הארס והטינה שיש בליבה כלפי חז"ל ותלמידי חכמים, היא מצליחה להבליע ולהסתיר, עד שבקריאה ראשונה קשה לשים לב אליהם. 

אילו התלמוד היה מטופל רק בידיהם האקדמיות של הפרופסורים בחוגים לחקר התלמוד, אנשים בדמותה של זוכת פרס ישראל התש"פ, הוא כבר מזמן היא נעלם מהעולם, או לכל היותר היה הופך להיות מוצג במוזיאון ישראל.      

4. התלבטתי לא מעט, חשבתי שלא, ממש החזקתי את עצמי, אבל בסוף נשברתי ו... חיפשתי תמונה של אותה חוקרת העומדת לקבל הכרה ופרס כספי גבוה בעד עבודתה בחקר התלמוד. 

עכשיו, לא שהיה לי איזשהו ספק, אבל אמרתי לעצמי – 'נו דודי, תן הזדמנות'. נתתי. 

יש כיסוי או אין כיסוי, מה אתם אומרים? לא טעיתם. אין. 

זו שחוקרת את התלמוד ומחקריה היו כל כך משמעותיים עד למצב בו היא עתידה לקבל עליהם פרס ישראל... לא נוהגת ללכת עם כיסוי ראש. 

אז נכון שעוד לא הגענו לימות המשיח, ועדיין אין לי ציפיות שכל הזוכות בפרס ינהגו ויתלבשו בצניעות, אבל רבא'ק, 'פרס ישראל לחקר התלמוד'. כאילו, הלו?! 'פרס לחקר התלמוד' למי שמצפצפת עליו?

ולמי שעדיין לא הבין – אם ה'תלמוד' הוא הטקסט המכונן של חיי עם ישראל, זה המבאר, המסדר והמוריש לנו הלכה למעשה את התורה אשר קיבלנו מסיני – אז הוא בהחלט דבר השווה מחקר. אולם, אם אותו 'תלמוד' הינו אוסף הכולל בתוכו משא ומתן בין אנשי הדת היהודים מהתקופה של המאות הסמוכות לתחילת הספירה, כלומר תגלית היסטורית חסרת כל שייכות לימינו אשר לא מחייבת איש מאתנו – אז מה לנו ולו ועל מה ולמה יש להשקיע בו תשומת לב ומחקר.

5. מה שמזכיר לי סיפור אותו סיפר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, על אביו: כשבאו עסקנים וחפצו לייסד עבור ילדים כיתה ללימוד השפה העברית, "עם מורים יתרי שפה וחסרי תורה", מנע מהם הרב זצ"ל את הדבר, באומרו – "מוטב שהמורה לא יהיה מדקדק במבטאו בקוראו עם התלמיד את הפסוק שבתורה "ולא תשחית את פאת זקנך", אבל התלמיד יראה שהמורה מקיים במעשיו את הפסוק הזה, מאשר המורה יהא מדקדק במבטאו באותו פסוק, והתלמיד יראה שאין המורה מקיים אותו במעשה" (מתוך 'לשלושה באלול המורחב').   

6. אז מה תגידו, גם אם היו מזמינים את ראשי המכונים הנ"ל לקבל פרס ישראל, הם בטח לא היו באים. אולי. ואולי זו גם ההזדמנות לתהות מדוע טקס פרס ישראל מותאם מבחינה תרבותית אך ורק לחלק החילוני של העם היושב בציון?

מדוע אדם דתי שאמור לקבל את הפרס אמור לשבת מכווץ בכיסאו אל מול מופעי מחול של רקדניות לא צנועות ולסתום את אוזניו אל מול קולן של הזמרות. החילונים הם בהחלט עובדה קיימת במדינה, אבל גם אנחנו הדתיים.