פיהם וליבם שונים
פיהם וליבם שונים

מאפייניה של מדינת ישראל, כך לימדונו, נשענים על עצם היותה מדינה יהודית ודמוקרטית. הגדרה זו הייתה במשך שנים בקונצנזוס והיוותה כמעין נקודת שיווי משקל בציבוריות הישראלית.

לצערי, עקרונות אלו נשחקים והולכים. הופכים הם בהדרגה ללא יותר מקלישאה לכאורה הנישאת בפי מרצים למדע המדינה, מפקדים ועוד כמה מחנכים, לאו דווקא מורים.

בשבוע החולף חלפה במוחי המחשבה "מנפצת התמימות", שבמדינת ישראל המנהיגים והמפלגות הקוראים לאחדות ישראל אינם באמת ובתמים חפצים בכך, או מוכנים להקריב למען יישום האידאל שעלול לגבות מהם מחיר אלקטוראלי, תקציבי או חס וחלילה תדמיתי, הכולל פגיעה קשה באגו. לצד מחשבה זו נוכחתי כי מנהיגים ומפלגות הקוראים ליישום ערכי הדמוקרטיה, נוהגים לא אחת כראשוני הדיקטטורים בעת החדשה.

דמוקרטיה?

דמוקרטיה מתאפיינת בהגנה על זכויות האדם כערך מוביל. זכויות הכוללות את חופש הביטוי וההבעה המהווה למעשה הרחבה של עקרון חופש הדיבור. מדובר בזכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. 

בשבוע החולף הושעה העיתונאי אראל סגל מעבודתו בתאגיד השידור הציבורי בשל השתתפותו בסרטון בו ניגן ושר את השיר "שבחי ירושלים" בחברת לא אחר מאשר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

למשמע השעייתו תמהתי האם אסור לשיר בעברית בשבחי ירושלים, בירת ישראל בחברת ראש ממשלת ישראל? מה היה קורה אילו היה עיתונאי אחר מזמר בערבית "אילחמדולילה אלקודס" בחברת ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן או החמאסניק איסמעיל הנייה?

האם היה מושעה או שמא היה בג"ץ טוען ש"לא הצטברה מסה קריטית של ראיות ברורות וחד-משמעיות המצדיקות את השעייתו ופסילתו", כפי שפסק בשבוע שעבר על דעת הרוב, לטובת חברת הכנסת היבא יזבק ש"רק" הביעה תמיכה במחבל "השהיד המוג'אהד סמיר קונטאר" שבגבורתו הרבה רצח באכזריות ילדה בת 4 עם אביה בשנת 1979 בנהריה, תוך ציון האמירה: "לא שבתי מפלסטין אלא כדי לחזור אל פלסטין".

ובמחבלת דלאל מוגרבי, ש"רק" הנהיגה חוליית מחבלים בשנת 1978 בפיגוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף, בו נטבחו 35 אזרחים ובהם 12 ילדים, עליה כתבה לצד תמונתה כי "חיה 20 שנים ועשתה את כל זה. יבורכו נשות ההתנגדות".

״איני מסכים לדעתך, אך אגן בחיי על זכותך להביע אותה"- בשבוע החולף הוכיח ראש עיריית תל אביב- יפו כי דעתו של הוגה הדעות הידוע וולטר, רחוקה מדעתו המחנכת, המגוננת והנאורה לכאורה.

ראש העיר הדמוקרטית, הסובלנית והמתקדמת, שמוכנה לספוג כמעט כל מראה תועבה ולספק ברוב חסד מחסה למסתננים ואינטלקטואלים פוסט ציונים, קבע כי יש להוריד לאלתר שלט חוצות שנתלה ביום שישי בסמוך לנתיבי איילון בו נראים אבו מאזן ואיסמעיל הנייה כנועים, ולצדם הכיתוב "שלום עושים רק עם אויבים מובסים".

ראש העיר בעל הדמיון המפותח, התודעה העצמית הגבוהה, הערכים הנעלים או שמא הגלותיים לכאורה, טען כי השלט "מסית לאלימות המזכירה את דאע"ש והנאצים" ועל כן, ככל הנראה, חש צורך עז למנוע מהעוברים ושבים "הבורים", "נטולי הערכים" ו"חסרי שיקול הדעת", מלהיחשף אליו.

אותו "אביר זכויות האדם" בחר לפתע פתאום, בעיתוי מפתיע, להקפיד קלה כחמורה ולמנוע מדוכני הנחת תפילין של חב"ד מלהתמקם ברדיוס של 100 מטר מבתי הספר בעיר העברית הראשונה בעת החדשה. 

אדוני ראש העיר, האם מצעד גאווה (ולא לאומית בהכרח) ברחבי העיר, שלטים פרובוקטיביים ומעשים הנוגדים את מסורת ישראל ו"משמיצים" את הימין רחמנא ליצלן, כשרים יותר בעינייך וראויים לפרובוקציה בפרובינציה? 

אחדות ישראל?

במאמרי "קונגלומרציה פוליטית" שהתפרסם באתר זה בתאריך -1/1/2019 כתבתי אודות התהליכים הפוליטיים העוברים על המפלגות בישראל, הנדמים בעיני לתהליכים גאולוגיים במובן מסוים, שתחילתם בריבוי מפלגות וסופם ביצירת איחודים פוליטיים -"קונגלומרטים".

נוכחנו כי דווקא בקרב מפלגות הימין והמפלגות החרדיות, נחשבת משימת האחדות מורכבת עד מאד, למרות התפילות  והתקוות, כמו גם הקריאות והסיסמאות הרבות המושרשות והמדוקלמות בקרב ציבור המנהיגים והבוחרים כאחד.

בשעה שבקרב השמאל נוכחנו באיחוד המפלגות הערביות למרות חילוקי דעות מהותיים; באיחוד מפלגות "העבודה-גשר-מרץ" למרות המסורות הישנות; ובאיחוד רשימת "כחול לבן" למרות ריכוזי האגו, החרבות והפלאפלים כקונגלומרט פוליטי כשלעצמו בראש הגוש, ניכר כי בקרב מפלגות הימין והחרדים הדבר אינו פשוט כלל ועיקר.

המפלגות החרדיות הינן לא יותר מאשר מפלגות חד עדתיות וחד מגדריות, המנציחות את ההפרדה העדתית והמגדרית. הווה ברור כי מפלגות אלו יצטרפו בבוא העת לגוש שיאות לשלם להן יותר, להעלים עין יותר ולוותר על דרישות מהותיות שעלולות לאפשר את שילובן במרקם החיים הישראלי- ציוני באופן שיגלם את הערכים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ברוח מגילת העצמאות. 

לצד המפלגות החרדיות ישנן את מפלגות הימין שנותרו משוסעות ונפוחות אגו- ליברמן מושך משמאל בעוד עוצמה יהודית בראשות בן גביר מושכת מימין, ימינה הייתה כעוף החול הממציא עצמו בכל פעם מחדש לקראת סבב בחירות  נוסף, ב"הרכב כרומוזומים" שונה להלכה אבל זהה במעשה, ללא הבטחה גדולה. ממש מופת ודוגמא לאחדות ולדוגמא אישית של הנהגה איכותית ורצינית הרוצה לנצח ולהוביל את העם ...ולא רק לסבב בחירות נוסף.

סיכום

הטרגדיה של הציבור הישראלי בכללותו ושל הימין בפרט בבחירות הקרובות, עלולה להיות בהתגלמותה של הבדיחה הידועה המספרת על היהודי שלאחר שספינתו נטרפה בים, נפלט אל אי בודד וחי לו לבד את חייו במשך עשרים שנה, עד שיום אחד נקלעה לשם ספינה.

כשירדו נוסעי הספינה לחוף ראו שהיהודי הקים לו על אדמת האי שני בתי כנסת. התפלאו האנשים: "בשביל מה יהודי אחד צריך שני בתי כנסת?" ענה להם היהודי: "אל האחד אני הולך כדי להתפלל". "והשני?", שאלו האנשים. "לשם אני בחיים לא אכנס". 

נותרו כשבועיים בלבד ליום הבוחר השלישי העתיד להתקיים בפרק זמן של כשנה, הישג לא מבוטל למדינת ישראל הצעירה. האם ילמד הלקח? האם תתאפשר השמעה של דעות ועמדות יהודיות, ציוניות, מנצחות ולא מתנצלות?

האם תוביל אחדות המטרה בימין לאחדות המפלגות לכדי רשימה חזקה ומובילה שתנצח בסיבוב הבחירות הבא, או שמא נמשיך להתכתש זה עם זה ולהתאחד רק בעת צרה ומלחמה?!