נשיקה, סטירה: האמת מאחורי "הנזיפה הדיפלומטית"

"שיחת הנזיפה" אינה בהכרח סימן להתדרדרות יחסים בילטרליים, אלא טקס דיפלומטי בעל סמלים שניתן לתרגמם לשפה פשוטה – אם באמתחתכם אוצר המילים להבין אותה

יעקב רוזן קניגסבוך , כ"ד בשבט תש"פ

משרד החוץ זימן בפעם השנייה בתוך שבוע את סגן שגריר בלגיה בישראל ל"שיחת נזיפה", כאשר בפעם הקודמת בלגיה לא הבליגה וזימנה בתגובה את שגריר ישראל בבריסל לשיחת נזיפה.

התקשורת הישראלית אוהבת להציג שיחות מסוג זה כסימן למשבר שהולך ומתגבש בין מדינות. גם הביטוי עצמו – "נזיפה" – מעצים את הרושם שמדובר בסיטואציה בה השגריר ניצב כילד נכלם בפני המורה וחברי כיתתו. 

האמת, כמובן, רחוקה מכך. מכאן שלפני שמתחילים פה להתכונן למחסור בפראלינים, כדאי להבין תחילה ש"שיחות נזיפה" הן למעשה הצגה דיפלומטית מתוכננת ומדוקדקת לצריכת הציבור והתקשורת, והן ה"נוזף" והן ה"ננזף" יודעים שיצטרכו להמשיך לעבוד יחד בסיומה. כדי לפענח את הניואנסים הנסתרים לעין באירועים כאלה והמסרים, אנסה לספק כאן הצצה אל מאחורי הקלעים של פרקטיקה דיפלומטית עתיקת ימים זו.

זימון פומבי של שגריר משרת שתי מטרות עיקריות עבור הממשלה המקומית: ראשית, העברת מסר מרגיע לציבור בבית שהיא אינה שוקטת על שמריה ומגנה על האינטרסים הלאומיים ועל הכבוד הלאומי; ושנית, הבעת אי שביעות רצון ומורת רוח כלפי המדינה ששגרירה זומן, העלולות להשפיע על היחסים הבילטרליים בין שתי המדינות. 

שיחה כזו אינה אירוע רגעי, וישנם שלל סימנים ואמצעים בארגז הכלים הדיפלומטי, שבאמצעותם המדינה ה"נוזפת" יכולה לאותת במעלה הדרך על עומק אי שביעות הרצון שלה. כך למשל, ניתן לעכב מתן תשובות לבקשות שונות, לא לקבוע ביקורים הדדיים, למנוע קיומם של אירועי תרבות באמתלות שונות, לגרור רגליים בחתימת הסכמים ועוד כהנה וכהנה דרכים.

ב"שיחת הנזיפה" עצמה ניתן למצוא שלל סימנים וניואנסים שמעידים על כוונת הגורם הנוזף. לדוגמה, אחת האינדיקציות היא סידורי הישיבה: אם הכורסאות עליהן יושבים הנוזף והננזף מסודרות בזווית של 45 מעלות, מדובר בשיחה טובה; אם הם יושבים פנים אל פנים, פחות. שגריר ישראל במצרים לשעבר, משה ששון המנוח, גילה לי בשעתו שכדי לעמוד על טיב השיחה שקיים נשיא מצרים דאז חוסני מובארק עם אורחיו, יש לבחון היכן הושיב אותם – לצדו או מולו.

בנוסף, אם ישנם הפרשי גובה בין השניים, המסר שמועבר הוא חריף יותר ואף עלול לגרום לעלבון ולהצית או להעמיק את המשבר הדיפלומטי (האירוע שבו היה מעורב שגריר תורכיה בישראל בפגישתו בכנסת עם סגן שר החוץ הישראלי ב-2010, הינו דוגמה זכורה לכך).

ההודעה שמוציא דובר משרד החוץ המקומי לתקשורת בדבר ה"נזיפה" מספקת אף היא כלי להעריך את עומק המשבר בין המדינות – אם מדומה אם לאו. הגורם הנוזף יכול להביע "דאגה" (concern) או "דאגה עמוקה" (grave concern). באפשרותו לעלות שלב ו"למחות" (protest), "למחות בתוקף" (strongly protest), ובמקרים חמורים "לגנות" (condemn) או אף לגנות בחריפות (strongly condemn) את המעשה שבשמו הוא זימן את השגריר. 

אך יש לדעת כי המעמד הפומבי שבו נמסר דבר ה"נזיפה" אינו כולל פעמים רבות את המסר האמיתי שעבר בין הצדדים. לעתים קרובות מסתודד ה"נוזף" עם ה"ננזף" ביחידות כדי להעביר לו את המסר האמיתי של הממשלה המקומית לממשלת השגריר, ורק לאחר מכן הם יוצאים לפגוש את התקשורת ולפרסם הצהרה רשמית. עם עזיבת השגריר ה"ננזף" את משרד החוץ המקומי מתחיל השלב האחרון בריקוד הדיפלומטי הזה: מערכי הדברור המקומיים מנסים למתוח ככל הניתן את אורך החיים של הפרסום ולמקסם את אפקט ה"נזיפה", בעוד מערך ההסברה במדינת השגריר מנסה לדחוק אותו מסדר היום במהירות האפשרית. 

הנקודה החשובה ביותר שיש להדגיש היא שזימונים לשיחות פומביות הם רק חלק ממערכת מורכבת ועמוקה הרבה יותר ביחסים הדיפלומטיים. במקביל להם מתנהלים קשרים דיסקרטיים, שבהם נחתכים העניינים החשובים באמת, ואמצעי התקשורת נחשפים בדרך כלל רק לפיסה מן התמונה הכוללת. 

לסיכום, "שיחת הנזיפה" היא טקס בעל סממנים וניואנסים אשר ניתן לתרגמם לשפה פשוטה. אם באמתחתכם אוצר המילים להבין אותה, תוכלו לרקוד את הריקוד הדיפלומטי ביחסי המדינות. אם אתם לא דוברים שפה זו, היכונו למשברים ולאי הבנות מיותרים. בסופו של יום, השיחות החשובות באמת בגינן ראוי להתעמת עם מדינה אחרת, מתקיימות במקומות אחרים.  


המאמר המלא פורסם במגזין "הזירה" לדיפלומטיה ויחסי חוץ בהוצאת מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה.