לזרוק את השכל?
לזרוק את השכל?

רבות אנו פוגשים בתורת ברסלב מושגים כגון 'לזרוק את השכל' או 'אמונה תמימה ופשוטה', שבעקבותיהם אנשים נוטים ליחס לחסידות ברסלב סוג של רדידות ואפילו טפשות. אף שנושא זה רחב מאוד ויש הרבה מה לכתוב עליו, במאמר זה ארצה לתת קצת הבנה במושגים אלו. 

פרשתנו מתחילה בפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". כותב ה'שפת אמת' זיע"א (משפטים, תרל"ד) בשם הרב הקדוש מפרשיסחא זיע"א, ש'לפניהם' הכוונה היא להקדמת 'נעשה' ל'נשמע', כלומר, עם ישראל הקדימו את עשיית המצוות לפני הבנת טעם משמעותם. 

וזה לשון ה'שפת אמת': "ופרשנו על פי דברי מורי זקני ז"ל, שגם משפטי ה' אף שיש בהם טעמים, עם כל זה הטעמים על ידי רצונו יתברך וזה העיקר. וכן צריך להיות ציווי ה' יתברך קודם לשכל האדם, וזהו 'לפניהם' כנ"ל. 

שבוע שעבר קראנו בפרשת יתרו את קבלת התורה. משה רבנו (דברים לב, ז) אומר לעם ישראל "עם נבל ולא חכם", ואונקלוס תרגם "עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו". רבנו נחמן מברסלב זיע"א מפרש בליקוטי מוהר"ן (חלק א, סימן קכג), שלעובדי עבודה זרה שבעם ישראל, היו חוכמות גדולות, חקירות ושאלות על האמונה, ובעת קבלת התורה עם ישראל, עם קודש, הבינו שעליהם להשליך את השכל ולקבל את התורה בתמימות ובפשיטות. 

אמנם השכל הוא הוא דבר מצוין, כפי שכותב רבנו (ליקוטי מוהר"ן א, סב): "כִּי הָאֱמֶת, מַה שֶּׁהִגְבִּיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין, הוּא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵֹּכֶל, לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ". אבל, פעמים רבות המחשבות היתרות והבלבולים עלולים למנוע מהאדם לקבל החלטה ברורה ולבצע אותה! 

עם ישראל רצו מאוד לקבל את התורה, אבל השכל עיכב אותם, כי התחילו לחשוב למה? ומה זה יתן לי? ומי אמר שזו האמת? ואולי אני לא ראוי? ומה היה? ומה יהיה?. לכן, עם ישראל היו מוכרחים 'לזרוק את השכל' ולהכריז 'נעשה ונשמע' - קודם כל נעשה את רצון ה' בביטול גמור, ואחר כך נשמע את הטעמים ונבין את המשמעות ואת העומק.

בשיחות הר"ן (סימן קע"ב) יש סיפור נפלא שנוכל על ידו להבין את הרעיון: "שמעתי בשמו, שפעם אחד נתן הטלית הישן שלו במתנה לאחד מחשוביו. ענה ואמר רבנו זכרונו לברכה להאיש הזה שנתן לו הטלית שלו, הזהר מאד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית, כל כך דמעות שפכתי עד שידעתי מהו טלית".

רבנו פותח לנו צוהר בעבודת בוראו לראות איך הוא עצמו מיישם את השקפתו. גם רבי נחמן רוצה להבין מה משמעותה של הטלית, אבל חוסר ההבנה לא מונע ממנו להמשיך להתעטף בטלית ולעשות רצון אביו שבשמים בתמימות, והחשוב הוא שרבנו מלמדנו שלאחר אמונה פשוטה ותפילה מעומק הלב האדם זוכה לאור גדול ושכל עמוק מאוד בהבנת טעם המצוה. כך תלמידו המובהק רבי נתן זיע"א מפרש ב'ליקוטי הלכות' (תחילת שלוחין ה) את הפסוק שאומרים בהנחת תפילין (הושע ב, כב) "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'": 

"וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת אֵין טַעַם עַל פִּי שֵֹכֶל הָאֱנוֹשִׁי לְשׁוּם מִצְוָה, רַק כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה, שֶׁאָנוּ זוֹכִין לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁנָּטְעוּ בָּנוּ אֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ עַל יְדֵי רוּחַ נְבוּאָה שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, וְעַל יְדֵי הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהָרוּחַ נְבוּאָה שֶׁל כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר. וְעַל יְדֵי זֶה מִתְבָּרֵר הָאֱמוּנָה, וְאָנוּ מְקַיְּמִים כָּל הַמִּצְווֹת, וְכָל מַה שֶּׁמְּקַיְּמִים הַמִּצְווֹת יוֹתֵר, מִתְבָּרֵר הַמְדַמֶּה שֶׁמִּשָּׁם הָאֱמוּנָה בְּיוֹתֵר. וְעַל יְדֵי זֶה אָנוּ נִכְלָלִים בְּשֹׁרֶשׁ הַשֵּכֶל הַפְּנִימִי, בַּה' יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת וְאֵרַשְֹתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'"

ולתוספת ביאור, רבנו מחדש שלא רק מצדנו הדרך לקרבה וחיבור עם הבורא מתחילה דרך קיום המצוות מתוך אמונה פשוטה בלי הבנת טעם המצוה, אלא כך היא גם מצד הצפייה והדרישה של הקב"ה מהאדם:

וזה לשונו (ספר המידות תשובה סימן ע"ו): "המתחיל לעבוד את ה', הקדוש ברוך הוא אומר לו: יודע אני שחפצך ורצונך לעבוד אותי, אבל מה הוא הבטוחות שמא למחר תעזוב אותי. אם כן, איך אקרב אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תכף דברים נסתרים. אלא כן תעשה, בתחילה אהב אותי כך ותעשה מצוותי, אף על פי שאין אתה יודע השכל של המצוה, ועבוד אותי פשוט בלא חכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות, כי הזמן הרב שעבדת אותי מקודם הוא בטוחות, שלא תעזוב אותי".  

הדבר הקשה ביותר לאדם הוא לעשות דבר בלי להבין מהי הסיבה. הטעם והמטרה של עשיית הדבר, נותנים לאדם את החשק והמוטיבציה לפעול. ואכן, נקודת הביטול, ההכנעה והענוה של האדם מול בוראו, מתגלה דווקא במצב של חוסר הבנה וחוסר בהירות הדעת, שאדם לא מבין למה, ושיש לו את כל הסיבות והתירוצים למה לא לקיים את ציווי ה', ובכל זאת ואף על פי כן הוא עושה רצון המלך בלי מוחין, ואף אם השכל מבין אחרת, כלשונו של ה'שפת אמת' (שם, תרל"ה): "ולכן צריך להיות השכל בטל אל הציווי של הקב"ה". 

והאמת היא, שזהו השבח הכי גדול והמעלה הכי גדולה של עם ישראל, שהולכים אחר בוראם בתמימות ובפשיטות. כשיצאנו ממצרים, הקב"ה השתבח והתפאר בנו שהלכנו אחריו בלי שאלות וחקירות, כדברי הנביא (ירמיהו ב, ב) "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כך גדולת ישראל הופיעה בקבלת התורה, כדברי ה'שפת אמת': "שהיה חביב בעיניהם יותר לעשות רצונו יתברך מנשמע, שהוא השגת הטעמים". לתוספת דבריו נביא מדברי רבי נתן (ליקוטי הלכות, נפילת אפים ד): 

"הָאֱמֶת שֶׁהַתּוֹרָה שִׁבְּחָה אוֹתָם עַל זֶה שֶׁמִּגֹּדֶל תְּשׁוּקָתָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִקְדִּימוּ נַעֲשֶה לְנִשְׁמָע, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פֶּרֶק ח), גֹּדֶל שֶׁבַח יִשְרָאֵל בָּזֶה. דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְרָאֵל אָמְרוּ שֶׁהֵם אֵינָם רוֹצִים לַחֲקֹר שׁוּם חֲקִירָה בְּטַעֲמֵי הַמִּצְוֹת וּבְדַרְכֵי הַשָּגָתוֹ וְהַנְהָגוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, רַק כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' נַעֲשֶה מִיָּד תֵּכֶף בְּלִי שׁוּם שְׁאֵלָה וַחֲקִירָה כְּלָל. וְאַחַר כָּךְ וְנִשְׁמָע, הַיְנוּ, שֶׁיִּשְרָאֵל אָמְרוּ שֶׁכָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' יַעֲשוּ מִיָּד כְּפִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ בְּלִי שׁוּם חֲקִירָה וּשְׁאֵלָה אַחַר שׁוּם טַעַם כְּלָל, וְאַחַר כָּךְ עַל יְדֵי זֶה וְנִשְׁמָע, כִּי עַל יְדֵי עֲשִיַּת הַמִּצְוֹת בֶּאֱמֶת בִּתְמִימוּת בְּשִמְחָה זוֹכִין אַחַר כָּךְ לְהַשִּיג מַה שֶּׁמַּשִּיגִין, וְזֶה גֹּדֶל מַעֲלַת יִשְרָאֵל".