תאריך התפוגה של התרבות המערבית
תאריך התפוגה של התרבות המערבית

"עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ", כתב קהלת בן דוד. הסופיות חלה על כל חי ועל כל חברה ותרבות, שכן לכל דבר ישנו תאריך תפוגה.

ההבדל בין פרט לבין מפעל אנושי באשר הוא, מתבטא בכך שקולקטיב הוא למעשה מרוץ שליחים בין דורי, שבו התנהלות נכונה יכולה לדחות את קיצו. כל עוד פועלים במערכת החברתית מספיק כוחות המשמרים ביעילות את הרוח החיה שלה, קרי את האמונה הפנימית בצדקת דרכה אין סיבה שהמפעל ידעך. 

במאה ה-14 חי היסטוריון מוסלמי בשם איבן ח'לדון אשר חקר אימפריות עתיקות. הדפוס החוזר שהוא זיהה בין עליית המעצמות השונות ונפילתן, מורכב מחמישה שלבים: כיבוש, לכידות חברתית, התרחבות, התנוונות, דעיכה. 

חקלאים פיתחו מערכות השקיה והעשירו את האדמה, נכבשו על ידי שבטים נודדים אשר דרשו את הנכס לעצמם. הצלחתם בניהול הפרויקט והרחבתו, כבר הייתה תלויה בהתלכדותם סביב המטרה. כאשר צאצאיהם החלו לתפוס את מקומם בהנהגה, מחוברים קצת פחות לאתוס אשר גיבש אותם, החלה התנוונות אשר הובילה לדעיכה. על פי ח'לדון, כך נכבשו השומרים, הבבלים, האשורים, הפרסים, וכן הלאה.

משה רבינו, הרבה לפני איבן ח'לדון, הבין היטב את הסכנה של דעיכת האמונה בצדקת הדרך לקיומו של המפעל החברתי. הוא אומר זאת במפורש בספר דברים: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב--לָתֶת לָךְ:  עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹא-בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל-טוּב, אֲשֶׁר לֹא-מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. 

כאשר בוחנים את התרבות המערבית, קשה לחלוק על ההנחה שאילו איבן ח'לדון היה רואה כיצד מיליוני בני ערב חודרים אל אירופה באין מפריע, הוא היה מכריז סופית על מעברם של האירופאים משלב ההתנוונות לשלב הדעיכה והכיבוש. הרי כיצד ניתן להסביר אחרת תופעה שבה בני אדם החיים בתודעה פוסט דתית, מאמינים בשוויון מלא לחד מיניים ונשים, דוגלים בחופש ביטוי ומעלים על נס את תרבות הביקורת, יקבלו לתוכם בברכה, אוכלוסיות המצהירות כי יחילו על ילידי המקום חוקי שריעה הנוגדים לחלוטין את מה שנהוג ביבשת?!

את אותה תופעה הרסנית ניתן לזהות גם בארה"ב ובישראל. דעיכת האמונה בצדקת הדרך בקרב האליטות הדומיננטיות ובקרב שכבת הפקידות הרחבה, מייצרות תמהיל המזרז באופן מובהק את תאריך התפוגה של החברה. 

חשוב לומר, ברור שלאורך כל התקופות התעוררו קולות מודאגים אשר ביקשו להתריע מפני המדרון. הוגי דעות שעמדו כנביאים בשער, וגילמו את תפקיד הקנרית במכרה הפחם. קיימו מאות אספות ציבוריות, פרסמו אלפי מאמרים וספרים. רק שזה לא תמיד מספיק. 

אימוץ הרעיון השמרני וההכרה בצורך להישאר בגבולות המסורת, קשים ממלאכת הפצת הספק ומלהיבים הרבה פחות. המרדנות היא רומנטית והרפתקנית. היא גם מפתה  מאד ברגע הראשון כי היא
יוצרת תחושת אחדות בין מרכיבים שונים לחלוטין. 

כל שצריך הוא להתמיד בהפגנות נגד הגדר, נגד המשטר, נגד הקיים, תוך הדגשת המכנה המשותף של הסלידה לסדר הקיים. כל מי שחושב אחרת יוגדר ככופר המעקב את הישועה ממש.

הבעיה היא שאז, על פי איבן ח'לדון, באים הכובשים הזרים ועוצרים לכולם את החגיגה.

כאן עולה החשיבות המובהקת של תנועות עממיות לאומיות. התאגדויות שמרניות, אותנטיות שלא רואות עצמן כמרכזי החשיבה של הרעיונות הלאומיים והשמרניים, אלא כמוציאם לפועל.

היות ואותה זרוע ביצועית היא גם צעירה יותר וחופשית יותר, היא גם הופכת את המסר למושך וקליט. עדין פחות מן המסר המהפכני הפשטני השואף לפירוק, אבל עדין יותר מן האפרוריות השמרנית הרגילה. 

כך כל מי שעוקב אחר הארגון Turning Point USA הפועל בקמפוסים בארה"ב יחוש את הגותם של אלן בלום, תומס סואל, ג'ורדן פיטרסון ודומיהם, ומי שעוקב אחר פעילותה של "אם תרצו" יבחין כי התנועה לא רק שואפת להפיץ מחדש את רעיונותיהם של הרצל, ז'בוטינסקי ובן גוריון, אלא גם להיות הזרוע הביצועית של אנשים כמו אסף מלאך, יורם חזוני, רן ברץ, רונן שובל, מרדכי קידר, דניאל פייפס, הרב לאו ואחרים.

הגות לאומית ושמרנית, ללא מוציאים לפועל, לא תדחה את תאריך התפוגה של התרבות.