היופי והצניעות ביהדות

הרב נתנאל יוסיפון , ב' באדר תש"פ

יהדות הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
צילום: יח"צ

מספרים על רבי מנחם מנדל מויטבסק, שלפני שעלה לארץ ישראל, נסע לבקר את בעל ה"תולדות יעקב יוסף". רבי מנחם הגיע בעגלה רתומה לשלושה סוסים, בנעליים מקושטות בחפתים של כסף, ונכנס לבית בעל ה"תולדות" בלי מצנפת ובלי אבנט, כשמקטרת ארוכה בפיו.

בעל 'התולדות' היה ידוע כקפדן גדול, וחסידיו היו בטוחים שיגרש את האורח בגלל הנהגותיו, אך הצדיק קיבל את האורח על מפתן ביתו באהבה רבה, ושוחח עימו ביחידות כמה שעות. כשיצא,  שאלו תלמידי ה"תולדות" בפליאה את רבם - מה מצא רבנו באיש זה?

ענה בעל ה"תולדות" - "מלך שיוצא למלחמה מצפין את אוצרותיו במקומות בטוחים, אבל את מרגליותיו שליבו קשור בהן - קבר בגל של אפר, כי יודע ששם לא יחפשו. כך הצפין רבי מנחם מנדל את שפלות רוחו, כדי שכוחות הרע לא יוכלו לנגוע בה, בגל האפר של היהירות" (אור הגנוז עמ' 151).

כשם ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", כך לעיתים, מי שרוצה לשמור על זוך מידותיו, עליו להצניע אותם. בסיפור למדנו על אדם גדול, שבהיגוד להסתכלות הפשוטה, הצניע את מידת הענווה... בתוך מראית עין של יהירות.

בפרשת תרומה, אנו למדים גם כן על מידה חשובה, שבמבט ראשוני עניינה הוא בכיוון מסוים, אך התורה מלמדת אותנו לכסותה ולהצפינה בתוך המידה שכביכול הפוכה ממנה.

המידה היא – היופי החזותי. בפרשיות המשכן, אנו למדים על החשיבות הגדולה שהתורה מייחסת לכך שבית עבודת ה' צריך להיות יפה. גם הכהנים, משרתי ה', מתלבשים יפה. ואין מדובר רק ביופי רוחני, כי אם גם ביופי הנראה לעיניים הגשמיות. 

למשכן דרושים חומרי גלם נאים משובבי עין, כזהב, כסף, אבנים טובות, בדים ועורות יפים ומשובחים. המקצועות הנדרשים לעבודת בניית המשכן הם אומנים חזותיים כחרשי אבן עץ, צורפי כסף וזהב, והבקיאות במלאכת הטוויה והאריגה. כמובן, זו עבודה ששורשה ברוחניות, ולכן הם נקראים חכמי לב, ובראשם עומדים בצלאל ואהליאב המלאים ברוח אלוקים, חכמה ובינה. אך הציווי הוא שרוח אלוקים זו תדע להופיע באומנות היוצרת בניין, כלים ובגדים יפים.

אם כך, מהמשכן למדנו שהתורה נותנת מקום חשוב ומרכזי ליופי ולאומנות החזותית. 

אלא, שזו אינה התמונה המלאה. נצטווינו בתורה (פרק כו), שעל מבנה המשכן היפה והמפואר, נפרוש מלמעלה "יריעות עיזים לאוהל על המשכן". יריעות אלו היו פשוטות באופן יחסי לאדנים, לעצים ולבדים שמהם נעשה המשכן. רש"י מבאר שכאן "למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה".

יתר על כן, נצטווינו לעשות רק עשר יריעות מפוארות שהיוו את הבד של המשכן. לעומת זאת, יריעות העיזים היו אחת עשרה יריעות, כדי שיכסו חלקים נוספים מהמשכן, וכן כדי שבקדמת המשכן תהיה חצי יריעה תלויה וכפולה על מסך הפתח, "דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה" (רש"י שם).

מכאן למדנו, שהתורה רואה חשיבות גדולה ביופי החזותי, אולם יופי זה לא נועד למטרות חיצוניות ומנקרות עיניים, כי אם להופיע כיופי פנימי המחייה את מקום הקודש. מבחינה מסוימת, האומנות החזותית היא הגדולה שבאומניות. המוזיקה, למשל, נותנת יופי הרמוניה ומשמעות לצלילים, אך הצלילים הם קולו רוחניים. האומנות החזותית, גדולה ממנה, בכך שהיא לוקחת חומרים דוממים, המצויים בתחתית סולם הבריאה, (המורכב מדצח"מ – דומם, צומח, חי ומדבר), ומצליחה לבטא דרכם רעיון רוחני מסויים, שהרי האומן מבטא רעיון מסויים דרך יצירתו האומנותית. אך כאמור, יופי זה חשוב שיהיה פנימי ונעלה.

עניין זה מתחבר לכרובים, שנצטווינו שיהיו בתוך מקום קודש הקודשים. הכרובים מבטאים את האהבה בין ישראל לאביהם שבשמיים, כאהבת איש ואישה, והצטווינו שאהבה גדולה זו, המחוברת גם היא עם היופי החזותי, תהיה סמויה וצנועה מאין רואה. כל השנה, אסור להיכנס לקודש הקודשים, ואף הכהן הגדול הנכנס ביום הכיפורים, מצווה "וכסה ענן הקטורת את הכפורת (מקום הכרובים)... ולא ימות", ללמדך שעניין זה חשוב ומקומו בצנוע ונעלם.

ויהי רצון, שישוב ויתגלה אלינו בקדושה וטהרה, מקומו האמיתי של היופי החזותי המצוי במקדשם של ישראל, ונזכה לפוגשו בצניעות הראויה!