מאז הקמתה של המדינה לא ידעה הציבוריות הישראלית קרב גלוי ועיקש כל כך בין האליטה לעם.
בין מערכת המשפט, שכבת הפקידות, אכיפת החוק ותיבת התהודה העצומה אשר סרה למרותה ושמה "התקשורת המרכזית", לבין ציבור שדתו, תרבותו ומורשתו אוסרת מכל וכל, השתחוות להבל וריק.
תוצאות הבחירות האחרונות מוכיחות לחלוטין כי העם ראה בהתגייסות הקולקטיבית נגד מנהיגם הנבחר- הבל וריק. לא הסכים להשתחוות לדבר הזה, גם לא לרקוד לחלילו באופן חד פעמי.
לא זאת בלבד שהעם הצביע אי אמון במפלגת אליטת בג"ץ - תקשורת, הוא גם הצביע בעד עצמו. העם רוצה להיות הריבון, והריבון רוצה לבחור את ראש הממשלה המכהן ואת מה שהוא מייצג ברמה הלאומית.
כך הדבר בין אם יקומו כעת אחראים משמאל שיחצו את הקווים במטרה לזכות את עם ישראל ביציבות שלטונית ובין אם לא. כי ההצהרה הגדולה של הציבור כבר נאמרה באופן חד משמעי. ואם יהיה עוד סיבוב המספרים ידגלו עוד יותר לטובת המחנה הלאומי.
הפוך על הפוך גם ספגה מפלגת הציונות הדתית מבוחריה. וגם פה יש להיזהר ממחוזות ההטעיה העצמית ולרוץ להאשים רק את נתניהו.
מספר המנדטים הנמוך שהצליחה ימינה לגייס בזמן שתכנית טראמפ על השולחן, תכנית שיש בה להשפיע על רוב ההתיישבות בטווח המיידי ועל הארץ כולה בטווח הבינוני, זועקת למנהיגיה לעשות חשבון נפש.
התנהלות מנהיגי הסיעות הקטנות נתנו תחושה ציבורית שמדובר במנהיגים בעלי חשיבות עצמית גדולה מדי, לעיתים מהולה בחוסר צניעות של ממש, למרות שלאו דווקא זהו אופיים האמתי.
אבל חוסר היכולת או הרצון, להתנהל בצורה מכבדת יותר, מול המרכיבים האפשריים של הקבוצה, חסך מסוים במהלכים מרשימים של לקיחת אחריות, הפקת לקחים או הסקת מסקנות מעוררי השראה נתנו תחושה של פזיזות ויהירות. תחושה של אטרף. הדברים הללו הרתיעו את הבוחר. בין אם מדובר בחרד"לניק עם כיפה גדולה ובין אם מסורתי עם כיפה בכיס. המספרים אומרים את זה, לא הח"מ.
האם מישהו יבוא בחשבון נפש מול המגמות המתהפכות הללו? ימים יגידו.