הסתכל בקנקן

פרשת תצוה (שנופלת בדיוק בשבוע של התחפושות) מזמנת אפשרות לחשוב רגע על התפקיד של ה'מדים', אם תרצו של הוויזואליות, ביצירת 'יראת הרוממות' כלפי המנהיג.

תניה רגב , ט' באדר תש"פ

יהדות מכון המקדש
מכון המקדש
צילום: עצמי

שבוע הבחירות שעברנו הוא הזדמנות טובה לחשוב על המעבר מהצבא לשדה הפוליטי. אין הכוונה למקפצה הישירה כמעט שיש בין שני הגופים ולהתאמות שצריך לעשות מי שהגיע מעולם הירארכי לג'ונגל של מסדרונות הכנסת.

מזווית אחרת לגמרי, פרשת תצוה (שנופלת בדיוק בשבוע של התחפושות) מזמנת אפשרות לחשוב רגע על התפקיד של ה'מדים', אם תרצו של הוויזואליות, ביצירת 'יראת הרוממות' כלפי המנהיג.

"אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול..." שרים בקהילות ישראל ביום הכיפורים, ובפרשת תצוה אנחנו מתוודעים לכל הפחות לצד החיצוני של מראה זה: משבצות זהב, תכלת וארגמן אודם, פיטדה, ברקת, כולם עשויים 'מעשה חושב' ו'מעשה חרש'. פסוקי התורה מתארים בפרוטרוט את החומרים המשובחים מהם עשויים בגדי הכהן הגדול ואת הפאר וההדר של הופעתו.

הבגדים אכן עושים את האדם, אולם לשם מה? במדרש רבה (שמות ל"ח סימן ח') אנחנו מוצאים את הפרשנות הבאה: "דבר אחר: "וזה הדבר, אשר תעשה להם" (שמות כ"ט, א)  – באיזו זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים?... ר' יצחק אומר: זכות השבטים היתה נכנסת עמו, שנאמר: "וזה הדבר אשר תעשה להם" (שמות כט, א)  – מִנְיַן "זה", י"ב...  ואלו הן י"ב אבנים טובות, שהיו נתונות על לבו של אהרן ועליהם שמות השבטים... מה טעם?  שיהא הקב"ה מסתכל בהן ובבגדי כהן בכניסתו ביום הכיפורים ונזכר לזכות השבטים."

הנראות מלאת ההדר של המנהיג באה לשרת את התפקיד, לא את האדם. במקרה זה, מטרתה לסייע לכהן הגדול המבקש לכפר על העם בכניסתו לפני ולפנים. מה קרה לשגב הזה בתקופה המודרנית, שיש בה נראות  רחבת ממדים, אבל לצידה גם בנליזציה של המנהיג שאיבד מן המסתורין שאפף אותו בעבר?

דוגמה טובה להתחיל בה היא ההבדל בין בן-גוריון ובין מנחם בגין. בין הפשטות של הפלמ"חניק המצטלם כשהוא עומד על ראשו על חוף ימה של תל אביב, ובין ההדר הבית"רי של תלמידי ז'בוטינסקי – כפי שכתוב באחד מעקרונות התנועה: "השאיפה להדר במחשבה, בדיבור, במעשה, כי הבית"רי הוא בן מלכות". איזו הופעה מייצרת את המנהיג הדגול? דומה כי התשובה איננה חד משמעית, אלא תלויה בעיני המתבונן. המילייה הפלמ"חניקי העדיף כמובן את ה'זקן' המתלבש כמותו – בגדי חאקי, ולכל היותר חולצה לבנה באירועים חגיגיים.

האנשים שנהו אחרי מנחם בגין, נשאו עיניים אל איש ההוד, לבוש החליפה והעניבה המדבר בלשון גבוהה בכיכרות העיר. כך בימי הקמת המדינה. אך מה קורה היום, שעה שעין המצלמה רואה את נכבדי העם ברגעי השגרה כמו גם באירועים רשמיים?

נראה, שלא איבדנו את האפקט שמייצרים הבגדים. לכן, במסגרות מאוד הירארכיות, דוגמת הצבא, בית הנשיא, וגם מוסד הרבנות – הבגדים עדיין משמשים ככלי חשוב ממעלה ראשונה ביצירת הכבוד כלפי הסמכות, כבוד שאין לזלזל בו, גם בציניות ובפיכחון של דור שראה הכל ושמע הכל. 

לא כל הכהנים שלבשו את בגדי הכהונה אכן היו ראויים למעמד ולתואר. החל מימי בניו של עלי וכלה במשרתי הקודש בימי הבית השני – היו כהנים שביזו את התפקיד, שכן התככנות והעסקנות המאפיינת את כל מוקדי השררה, לא פסחה אף על המקדש.

ועדיין, הבגדים, חשובים עבור העם, כמו גם עבור המנהיג, ומשקפים נכונה את הדמות המתוארת בספר מלאכי: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא: (מלאכי ב' ה-ז).