אסתר בבידוד
אסתר בבידוד

דיברתי אתמול עם חבר שנכנס לבידוד. מה אני אגיד לכם. לא פשוט. חייב להודות שבהתחלה לא הבנתי מה הביג דיל - שבועיים חופש מהעבודה, כל מה שצריך עושים דרך המחשב והפלאפון, אפילו קניות היום עושים אונליין - מה הסיפור? ״זה בכלל לא קשור״ הוא אמר ״ברור שאת הדברים האלה אני עושה.

״אבל רק כשאתה בבידוד אתה קולט כמה החברה חשובה לך. אני במיילים והודעות וטלפונים כל היום, אבל בלי לראות את האדם פנים אל פנים משהו חורק. רק עכשיו אני שם לב כמה חשוב לי לראות את כולם בבית כנסת, או כשאני אוסף את הילדים מהגן. זה שתי דקות ביום אבל זה משמעותי. הזוי שאני לא יכול לחבק את הילדים שלי, שאני צריך להיזהר לא לתת להם נשיקה, אלו דברים כל כך טבעיים שקשה להימנע מהם.״ 

ונזכרתי באסתר שהיתה בבידוד בארמון, ולא ידעה מה קורה ממש מחוץ לחלון. מה אכפת לה. היא הרי לא הדסה, היא אסתר, יש לה כתר ואין לה אב ואם. יש לה הכל, אבל בעצם אין לה כלום. מותרות מאה וזהות אפס. מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים. ורק כשמרדכי ניער אותה והזכיר לה בכח מי היא באמת ומה התפקיד שלה בעולם הזה, היא ביקשה לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים. אני לא יכולה לבד.

בעידן שכולם על אותו הכביש וכל אחד לבד במכונית, ומעליות עמוסות באנשים ששקועים בפלאפון, מרענן לקבל תזכורת שאנחנו עדיין צריכים את החברה.

מסתבר שגם לאינדיבידואליות יש גבולות. ובדיוק כמו שהחושן, שבנוי משנים עשר אבנים בצבעים שונים עם שמות שונים, לא יכול להיפרד לעולם מהאפוד, עליו יש רק שני אבני מילואים כלליות וזהות, לב האדם צריך גם כלל וגם פרט, גם ייחודיות וגם קהילה, גם זהות אישית וגם השתייכות חברתית. וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד.

צילום: : נתנאל אפק, מחנך ויזם חברתי בצפון
צילום: : נתנאל אפק, מחנך ויזם חברתי בצפון