שכינה לא זזה - היום שאחרי פורים

אוהד דהן , ט"ז באדר תש"פ

דעות אוהד דהן
אוהד דהן
צילום: באדיבות המצולם

גוועלד, איזה פורים...

לא. לא מדובר בעוד קמפיין שתיית מנדטים של ראש הממשלה לבחירות הרביעיות שבפתח. אלא בכמה וכמה תובנות שחלחלו לתוכי עת התחלחלה לה המלכה.

בכל שנה ושנה, עת נכנס היום הקדוש הזה, בנוהל הקבוע להצטרף למעגלי הרוקדים בבית המדרש, ולהזרים את היין כמה שיותר מהר לראש. 

באופן כזה רמת ההכרה והתודעה טיפה יורדת, ומשתחררת לה הטבעיות הזורמת, הכל כך חסרה במהלך היומיום השגרתי.

השנה החלטתי טיפה להוריד פרופיל (עד כה מוטיב "הטיפה" עדיין נשמר) ולגשת לפורים ממקום אחר. הרגשתי רצון לא להוסיף רעש, אלא להרגיע. להוסיף שקט פנימי. להתחבר ליום הזה ממקום שקט וקשוב יותר. 

אז ויתרתי על המעגלים הגדולים ולא זזתי ופיזזתי כבכל שנה. מאידך היין עדיין זרם, אבל באופן מבוקר יותר.

במקום זה, אפשרתי לעצמי תפילת שחרית ארוכה יותר בשילוב ניגוני פורים איטיים יותר ופחות קופצניים. 

ערכנו במשפחה הצגה ספונטנית שהמחישה היטיב את סיפור המגילה לקטנים (על אף שקיוויתי שאבחר להיות מרדכי, הבת הקטנה החליטה שהיא אסתר ואני אחשוורוש - מה שגרם לי קצת לתהות מה גרם לה לעשות את ההקבלה הזו…) .

שמחנו ביחד. שמחה פשוטה. 

מעגלים קטנים יותר התגבשו בתוך מעגלי המשפחה המצומצמת.

דברי תורה נשפכו כיין - למה אסתר לבשה "מלכות" ולא "בגדי מלכות" ? מה מגלה המגילה ומה מגלה הבגד המכסה ?

הבית לבש מלכות.

וכשהגיעה לה תפילת מנחה, הרגשתי סוף סוף איך שום דבר כבר לא מפריע. איך אין כבר דברים שחוצצים.

אין כבר את אותו חוסר תחושתיות פנימית. אין קיר עמוס לעייפה בפתקים מפתקים שונים.

יש מגילה. וסיפור. והשגחה

שלא זזה מכותלו של כל אדם ואדם מישראל...