מחשבה טובה שלנו

הרב רונן טמיר ראש מדרשת בינת בשבות רחל שיגר אגרת לתלמידות ולבוגרות.

הרב רונן טמיר , י"ז באדר תש"פ

יהדות הרב רונן טמיר
הרב רונן טמיר
צילום: יוסי זליגר

בנות יקרות מאד,

אנו מצויים בעיצומה, ואולי רק בתחילתה, של מגפה עולמית, שכבר כיום מחוללת שָמות באנושות כולה.

היום, ערב שבת פרשת "פרה", אנו נדרשים להתבונן במבט עמוק ופנימי בקורות אותנו, ולקחת מתוך המאורעות הסוערים נקודות להתחזקות ולצמיחה. אין ספק, כי כשם שבהיבט הרפואי- התרופה היחידה לנגיף כזה היא התמודדות של הגוף וניצחון המערכת החיסונית את הנגיף, כך גם בהיבט הרוחני. את התשובה לנגיף עלינו למצוא בקרבנו פנימה, בבניית חוסן נפשי ורוחני שיעמוד בגבורה ויביס את המחלה.

בפרשת פרה, אנו פוגשים את התאחדות ההפכים. אפר הפרה- מטהר טמאים ומטמא טהורים. אותו הדבר עצמו, הגורם טומאה, הוא גם זה המטהר ומחטא את הטמאים. אפילו בהקשר הלשוני, לחטוא ולחַטֵא נובעים מאותו שורש. "מי יתן טהור מטמא- לא אחד?! כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיהו מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העולם הבא מהעולם הזה. מי עשה כן, מי ציווה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם?! "

לאור זאת, עלינו להתבונן בניסיון שהושת עלינו, ולנסות לגדול ולהיבנות מתוכו.

רציתי לשתף אתכם, בנות המדרשה היקרות, בכמה תובנות מתוך המצב, במיוחד לאור פרשה השבוע, פרשת כי תשא. מדהים לראות את העקרונות הנפלאים הצפונים בפרשת השבוע, ואת האור שהם מאירים על חיינו.

"זה יתנו, כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש...ולא יהיה בהם נגף".    צדקה תציל ממוות, הדאגה לאחר, היציאה מהעצמיות הפרטית, תשומת הלב לזולת ולכלל, היא המצילה והנותנת חיים. צדקה אינה מתבטאת רק במישור הכספי, אלא גם, ואולי בעיקר, במישור הנפשי. "הנותן צדקה לעני- מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים- מתברך באחת עשרה ברכות". מילים מחזקות ומעודדות- נותנות חיים ממש. חשוב לשים לב למתרחש סביבנו, הורים/ סבים וסבתות/ חברות, ולהעניק מילים טובות, עידוד וחיבה למי שזקוק לכך. במיוחד אותם השרויים בבידוד, צמאים מאד למילה טובה. הרבה יותר חשוב מצדקה כספית.

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". כל דבר צריך להיות באיזון ובמינון מדוייק. גם מי שרוצה למעט מחובתו, וגם מי שרוצה להרבות מעבר לחובתו- נוהגים שלא כהוגן. גם בשמירת ההנחיות הציבוריות של משרד הבריאות יש ליישם עיקרון זה. כשם שחוסר זהירות  אינו ראוי, כך גם עודף זהירות, כיוון שהדבר עלול לגרום למחיר ציבורי כבד, בסדיקת החוסן הלאומי. האיזון המתבקש, בין נקיטת אמצעים לבלימת התפשטות הקורונה, לבין שמירה על מינימום של תפקוד שגרתי בהיבט הציבורי, הוא איזון קריטי. בעניין זה, עלינו לאמץ את הדרכת חז"ל: "לא דייך מה שאסרה התורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!" חשוב להקפיד על ההוראות, אך לא להפריז.

"ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל, ונתת אותו על עבודת אוהל מועד".   דווקא בשעה כזו, כאשר הנטיה הטבעית של האדם היא להתכווץ ולעסוק בעיקר בהישרדות, להחזיק מעמד ולצלוח בשלום את הנגף, מדריכה אותנו התורה להגביה את המבט, ולהשתתף בבניין המקדש. החזון הרחוק, נותן לנו כוחות ותעצומות נפש לנצח בהווה. חז"ל מתארים לנו את הנהגתו של דוד המלך, כאשר הוא בורח משאול ונמצא בסכנת חיים מיידית. "וכי מה עניין ניות אצל רמה? אלא, שהיו (שמואל ודוד) יושבין ברמה, ועוסקין בנוִִֹיוֹ של עולם...מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות". התיקון לקושי בהווה נעוץ בנשיאת העיניים אל העתיד, אל החזון הרחוק. "מרחוק ה' נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך, על כן משחתיך חסד".

"ועשית כיור נחושת...ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם".   מידת הנקיות, היא הראשונה במעלות הקודש. כבר בפתח המשכן, יש ציווי לשמור על היגיינה רוחנית, כדי להצליח לחבר את הגוף הגשמי, אל הקודש. חובת הנקיות, בתפילה ובכלל, היא הבסיס לעבודה הרוחנית. בימים אלה, בהם אנו נדרשים לשמירה יתירה על היגיינה, במיוחד בחלקים בגוף הבאים במגע עם החוץ, עלינו להתחזק גם בנקיות פנימית. לדאוג שננהג בבחינת "תוכו כברו", וגם "ברו כתוכו".

"קח לך סמים, נטף, שחלת וחלבנה, סמים ולבונה זכה...ועשית אותה קטורת, רוקח מעשה רוקח, ממולח טהור קודש".   הקטורת היא סמל האחדות בישראל. כל הסממנים המרכיבים את הקטורת, גם אלה שהריח העצמי שלהם רע- הכרחיים לעשיית הקטורת. מבאר רש"י: "חלבנה- בושם שריחו רע, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא ייקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל, שיהיו נמנים עמנו". הקטורת מחברת את כל הגוונים בעם ישראל, ונותנת מקום וחשיבות לכל אחד ואחד. זה הזמן להוסיף אהבת ישראל, בפרט בתקופה זו של פילוג פוליטי, שמעמיק את השסע בחברה ומחדד את הפערים וחילוקי הדעות. הקורונה מזכירה לנו שלפני הכל, ואחרי הכל, כולנו אחים.

"וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר".   מבאר רש"י: "כשעלה משה להר, אמר להם: לסוף ארבעים יום אני בא, בתוך ו' שעות. כסבורים היו שאותו יום שעלה- מן המניין הוא, והוא אמר להם שלמים- ארבעים יום ולילו עמו". חטא העגל נבע מטעות בחשבון, ישראל שגו בהבנת דברי משה, ועקב הכשל הזה העריכו כי לא ישוב, וחטאו בעשיית העגל. לענייננו, משרד הבריאות מבצע תחקיר על כל מעשיו ודרכיו של כל מי שנמצא נושא את הנגיף, בדקדוק רב. כל מקום בו עבר נושא הנגיף- מכניס את השוהים בו לסיכון ולחובת בידוד. הדבר מלמד אותנו עד כמה חשוב לעשות חשבון נפש, בעיקר בהיבט החיובי. "סוף מעשה במחשבה תחילה"- האם ההליכה למקום זה או אחר נצרכת, הכרחית או מיותרת? היכן ומתי בדיוק שהיתי אתמול, שלשום ובשבוע שעבר? הלקח המוסרי מכך גדול וחשוב. אדם משפיע, ומושפע, מהמקום בו הוא נמצא. "חן מקום על יושביו"- בעיקר במובן החיובי, "הוֵי גולה למקום תורה".

"שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך".   כח התפילה גדול, במיוחד בעת צרה. תחושת חוסר האונים, מנצחת את הזחיחות של "כוחי ועוצם ידי", שמלווה אותנו לעיתים בזמן שגרה. הצורך לחדד לעצמנו את האמונה בהשגחה פרטית, בחסד ה' עלינו ובעובדה ש"ה' שומרך, ה' צילך, על יד ימינך"- היא אחת המטרות של האתגר שה' זימן לפתחנו. הרב קוק מבאר, בעניין המחלות בכלל, "מציאות התחלואים, פועלת פעולה טובה על תכונת האדם. על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי- פועלת לטובה, לרכך קושי עורף של קְשֵי עורף, ולבצר זדון רָעֵי לב. אמנם, להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החולאים, הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה.

על כן, רבה היא מאד פעולת התפילה בחולאים, כי מתוך התכונה האנושית, אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהימצא החולאים היא שישוב האדם אל פני ד'...על כן, פעמים רבות, כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, על ידי שבהתגבר האדם בתפילה, החולה עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב על כל פנים למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד', ונתרככו, ומידותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה, ובזה תלך לה, והאדם ישוב לאיתנו". יש להתחזק בתפילה, עלינו ועל כל חולי ישראל והעולם כולו.       

"ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין- מחני נא".   בזמן משבר, הדבר הראשון במעלה הוא אחריות ציבורית. חז"ל מלמדים אותנו, על משה רבנו ושבירת הלוחות: "ראה שאין לישראל עמידה, וחיבר נפשו עמהם, ושבר את הלוחות, ואמר לקב"ה: הם חטאו, ואני חטאתי, ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם- אף לי מחול". הקורונה מחייבת אותנו לקחת אחריות על הסובבים אותנו, ועל הכלל כולו. דווקא עבור אנשים צעירים, שבאופן כללי חשופים פחות לסכנה שבנגיף, זהו אתגר גדול יותר- לשבש את השגרה האישית למען בטחונו האישי של האחר ושל הציבור. לקח חשוב מאד עבור כולנו. לא מפתיע שדווקא בישראל, עם הדימוי של הצבר המחפף- אנחנו מצליחים, באופן מעורר השתאות בעולם כולו, ללא אכיפה דיקטטורית, לשמור על הכללים למען הקשישים והקבוצות האחרות שבסיכון. "ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ". כלליות, זה שם המשחק.

"ומשה יקח את האוהל, ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה".   כשיש נגף רוחני באומה, מוטל על הבריאים לשמור על המרחק הנכון, לחזור הביתה . דווקא בדור שבו התרבות הכללית היא של פירוק הבית והמשפחה, הקורונה קוראת לנו לחזק את הבית. כאשר ההתניידות קשה ואף מסוכנת, כאשר בילוי בחוץ הופך להיות מועד להדבקה- אנו מגלים מחדש את הבית, את השמחה שבדברים הפשוטים. הקשר בין בני המשפחה מתחזק, באוהל שמאגד את בני הבית מתחזקות היתדות. זה הזמן לחזק את התקשורת בינינו לבין ההורים, האחים ולשמוח במעגלים הקרובים.

"כי קרן עור פני משה". כאשר יורד משה מהר סיני, ובידו הלוחות השניים- אינו יודע כי קרן עור פניו. לא קשה לשים לב לדמיון בין קירון הפנים לקורונה. ההשפעה של הסביבה על האדם גדולה, ולמדונו חז"ל שמידה טובה גדולה פי חמש מאות ממידת פורענות.

אם השפעת הנגיף כה גדולה על מי שנמצא בקרבתו- קל וחומר השפעה של אוירה טובה, עין טובה, ואפילו מחשבה טובה שלנו, על כל הסביבה. דווקא בשעה זו- עלינו להקרין, תרתי משמע, אמון, אופטימיות, ביטחון בה', קור רוח ואהבה- כדי להוסיף אנרגיות חיוביות בסובבים אותנו. בשעות משבר, עיני העם נשואות אל בית המדרש, לראות וללמוד כיצד אנשים מאמינים מתמודדים מול אתגרי חוסר וודאות. לכן, מוטלת עלינו אחריות כפולה ומכופלת בשעה זו.  

יהי רצון שנזכה כולנו לישועה, להארת פנים מאור פני מלך, ולרפואה שלמה בקרוב. יהפוך לנו הקב"ה את הכל לששון ולשמחה, מתוך הארת חודש אדר, ויקויים בנו "כל המחלה אשר שמתי במצרים- לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".