איך אנחנו מעסיקים את הילדים?

תנו לילדים מקום להציע פתרונות משלהם. אפשר לנהל ביחד דיון כיצד לבנות סדר יום, כאשר כל ילד אחראי על חלק מהזמן. שם המשחק: שיתוף

איתיאל גולד , כ"א באדר תש"פ

דעות אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: עדי גזונדהייט

בימי הקורונה, כנראה השאלה הזו היא הנפוצה ביותר בקרב הורים לילדים. ניתוח קצר של השאלה, יכול אולי לכוון אותנו גם לתשובה. 

השאלה מניחה כי יש כאן שני גורמים שעומדים משני צידי המתרס: 

אותנו– ההורים, אותם– הילדים. ההורים מתפקידם להיות הגורם המעסיק ואילו הילדים הם המועסקים. משהו שמזכיר קצת את לשכת התעסוקה, שגם בה יש הצפה בימים אלו. לשכת התעסוקה הביתית צריכה למצוא את התעסוקה המתאימה לציבור המובטלים, הלא הם ילדינו.  

השאלה היא רק איך לעשות זאת. בנקודה זו אנו, עובדי הלשכה, מוצאים פתרונות שונים: פעילויות חינוכיות, משחקים משפחתיים, יצירה, טיול בטבע וכמובן אבי אבות הפתרונות – המסך הקסום שביכולתו לגרום לנו לשכוח מציבור המובטלים. אך ייסורי המצפון ההורי גואים לאחר זמן מסויים שהילדים במסך ואז שוב אנו מוצאים את עצמנו חוזרים לעבודה הסיזיפית בלשכת התעסוקה. 

אני רוצה להציע כיוון אחר לגמרי, להתמודד עם השאלה שבכותרת.  

האמנם אנחנו והילדים משני צידי המתרס? האם באמת נכונה החלוקה: מעסיקים – מובטלים? 

ההנחות הללו לוקחות בעצם את אחריות התעסוקה מהילדים ומעבירות אותם להורים. הילדים הופכים להיות לפאסיביים ולצרכני תעסוקה. ההשלכות בעתיד ברורות. 

במקום זאת, אפשר לאמץ גישה שונה לגמרי: בעיית התעסוקה היא משותפת להורים ולילדים כאחד. אין כאן עמידה משני צידי המתרס. אנחנו עומדים ביחד איתם מול אתגר משותף – כיצד לפעול במרחב הזמן שהתפנה? כיצד לשמור על שגרת חיים גם בימי קורונה? כיצד ניתן למנף את הזמן ליצירה והתפתחות. 

כאשר מבינים כי הבעיה משותפת, השיח עם הילדים משתנה והמאבקים פוחתים. במקום הפעלת אנרגיה אינסופית כדי "להפעיל" את הילדים, אפשר לכנס אותם ולשוחח על הבעיה שנוצרה. הישארו רגע רק בתיאור הבעיה במקום לרוץ להציע פתרונות. תנו לילדים את המקום להציע פתרונות משלהם. אפשר לנהל ביחד דיון כיצד לבנות סדר יום, כאשר כל ילד אחראי על חלק מהזמן. השיתוף, הוא שם המשחק.     

ולסיום סיפור אישי טרי מהשבוע: 

בימי שגרה, אני מקבל מטופלים בבוקר בביתי. הילדים בבית הספר והבית פנוי לכך. אך מה עושים כשלפתע ארבעת הבנים החמודים והאנרגטיים בבית? 

התלבטתי מאוד – לבטל את טיפולי הבוקר? אולי אשתי תצא איתם לכמה שעות? איך הם יגיבו לנישול שלהם מהבית? בשלב זה עוד הייתי בתפיסת "שני צידי המתרס" – אני צריך את הבית לטיפולים, הילדים הם גורם מפריע שיש להעסיק אותו מחוץ לבית מבלי שיתקומם.

תכננתי כבר כיצד אני מציג לילדים בכח כי אין להם ברירה אלא לצאת החוצה לכמה שעות. הבנתי שאני ניצב לקראת מאבק והתמרמרות. 

אך לפתע חשבתי לעצמי – האם אכן זו בעיה אישית שלי? הרי אם אני מפסיק לעבוד עד להודעה חדשה, הבעיה היא משפחתית לגמרי! 

קיימנו אספה משפחתית, בה הצגתי את הבעיה. הם הבינו בעצמם שלא כדאי שאפסיק לעבוד. עצרתי את עצמי מלהציע פתרון כפוי והשארתי את הבמה להם. עברנו אחד אחד וכל ילד הציע פתרון מה לעשות בזמן הזה. בסופו של דבר כל אחד מצא פתרון לשביעות רצונו, אך החשוב מכך – הם הרגישו תחושת שותפות וערך. הם היו חלק מהמאמץ המשפחתי לשמור על שגרת עבודה. 

בהצלחה!