השבוע לפני 30 שנה: כך חוסלה האחדות

על רקע המצב הנוכחי, אני חוזר 30 שנה אחורה, לימי אדר-ניסן תש"ן, כשמדינת ישראל היתה במצב דומה להפליא: סיחרור פוליטי ומועמד שנכשל

חגי הוברמן , כ"ב באדר תש"פ

דעות חגי הוברמן
חגי הוברמן
צילום: עצמי

על רקע המצב הפוליטי הנוכחי, יש מקום לחזור בדיוק 30 שנה אחורה, לימי אדר-ניסן תש"ן, כשמדינת ישראל היתה במצב דומה להפליא: סיחרור פוליטי, שנודע לימים בשם שהמציא לו יצחק רבין ז"ל: 'התרגיל המסריח'. 

שנתיים לפני כן, בכ"א בחשון תשמ"ט, 1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים-עשרה. לליכוד, עם מפלגות הימין והדתיים, היה רוב של שישים וחמישה מנדטים. אבל המפלגות החרדיות, מתוך שיכרון הכוח, העלו דרישות שראש הממשלה יצחק שמיר לא היה מוכן לקבל, כמו שינוי חוק 'מיהו יהודי'. המשא ומתן הקואליציוני היה מייגע ושמיר, שחשש להיות מחושק בידי המפלגות החרדיות והימניות, העדיף לחדש את ממשלת האחדות עם מפלגת העבודה.

פתאום התברר ששמיר דווקא חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית, בייחוד לנוכח העובדה שהפעם היה ברור שרוטציה לא תהיה: תוצאות הבחירות לא איפשרו למפלגת העבודה להציג את התנאי הזה. המפד"ל, אולי מחוסר ברירה, הודיעה כי תתמוך בממשלה רחבה בראשות יצחק שמיר. כך התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו של שמיר, שבה נקבע כי שמיר יכהן כראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, שמעון פרס ימונה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ואילו יצחק רבין ימשיך לכהן כשר הביטחון.

זה החזיק מעמד שנתיים, עד הרגע שבו הנושא המדיני עלה על השולחן. התוכנית היתה ישראלית דווקא, שגיבשו יחד ראש הממשלה שמיר עם שר הביטחון שלו יצחק רבין ז"ל. בסיס התוכנית היה מו"מ עם משלחת פלשתינית מיש"ע, לצורך קיום בחירות פלשתיניות עצמאיות שיניבו אוטונומיה פלשתינית.

שר החוץ האמריקני ג'יימס בייקר, שחיפש כל דרך לפתוח במשא ומתן מדיני בין ישראל ואש"ף, אירגון שהיה עדיין 'מוקצה מחמת מיאוס' בהסכמה כלל ישראלית, שיגר לממשלת ישראל, ממשלת האחדות הלאומית, שתי שאלות שכיום, אחרי הסכם אוסלו, נשמעות נאיביות יותר מבני גנץ: האם תסכים ישראל שבמשלחת הפלשתינית ישתתפו גם מגורשים, והאם תסכים שישתתפו בה פלשתינים ממזרח ירושלים? 

שמעון פרס, מנהיג המערך ושר האוצר, דרש שהממשלה תשיב בחיוב לשתי השאלות. שמיר סירב. על רקע זה רקח פרס בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם סיעת ש"ס ובראשה אריה דרעי, לתמיכה בהפלת הממשלה. 

שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות אי אמון שהוגשו על ידי סיעות האופוזיציה, פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב-11 במרץ את פרס מהממשלה. בעקבות כך התפטרו שאר שרי המערך.

עוד באותו היום עצמו העלה פרס הצעת אי אמון בממשלה. ש"ס, לכאורה, עוד ניסתה להוביל פתרון למשבר הפוליטי. הרב עובדיה יוסף שלח שני מכתבים, אל ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, ואל יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס בבקשה שיסכימו להצעת פשרה מפורטת שלו. כאשר הוא מציין "באם לא תתקבל ההצעה הנ"ל ע"י צד כל שהוא נראה בו כאחראי לפירוק האחדות הלאומית, ונסיק את המסקנות הנדרשות מכך".

על המיסמך מופיעה תשובתו החיובית של פרס: "משום כבודו של הראשון לציון אני מוכן לקבל פניית כבודו על כל מרכיביה במקשה אחת". יצחק שמיר, לעומת זאת, סירב לחתום על ההצעה. מדוע סירב שמיר? בגלל סעיף אחד בהצעה, שאותו לא יכול היה לקבל. סעיף 3א' קובע כי "תינתן תשובה חיובית למזכיר המדינה של ארה"ב מר בייקר בנוסח שהוצג על ידי שר החוץ שלנו מר ארנס".

משה ארנס ז"ל כיהן אז כשר החוץ מטעם הליכוד, אולם בנושא התשובות לבייקר עמדתו היתה קרובה יותר לעמדותיהם של ראשי העבודה פרס ורבין. אלא ששמיר לא יכול היה לקבל את הדרישה כי "תינתן תשובה חיובית למזכיר המדינה של ארה"ב מר בייקר בנוסח שהוצג על ידי שר החוץ שלנו מר ארנס" – על אף שמשה ארנס היה חבר מפלגתו. ארנס כותב בספרו 'מלחמה ושלום במזרח התיכון' (עמ' 134) כי "כמעט ברגע האחרון נכנסה לכנסת משלחת של ש"ס, שהביאה לשמיר ולפרס שני מכתבים זהים, בכתב יד, מאת הרב עובדיה יוסף. במכתבים היתה דרישה להחזיר על כנם את שרי המערך, לתת לבייקר תשובה חיובית, ולהגיע להסכם ליכוד-מערך על עמדות ישראל במו"מ.

הרב הוסיף, כי מפלגה שלא תקבל תנאים אלה תוחזק על ידו כאחראית לפירוק הממשלה. שמיר כינס בחופזה את שרי הליכוד בחדרו במשכן הכנסת. עכשיו היה ברור לכל, כי אם שמיר ידחה את מכתב הרב, הממשלה לא תצליח לשרוד בהצבעה. התחלתי לומר לשמיר, כי בנסיבות אלה, אין בידינו ברירה אלא לבלוע את הצפרדע ולהסכים לתנאי ש"ס, משום שהאלטרנטיבה תהיה ממשלה בראשות פרס, ודיאלוג בקהיר שבו תיוצג ישראל על ידי פרס. אבל שמיר אף לא רצה לשמוע אותי. הוא לא היה מוכן לקבל את תנאי המכתב... הוא שלח בי מבטים זועפים, ונעשה נזעם וחסר נימוס... כאשר נאמר לו כי הרב עובדיה יוסף ייעלב אם שמיר אף לא טרח לדבר עמו, הסכים שמיר ללכת לפגישה עימו. הישגנו דחיה בהצבעה, ושמיר חש לבית הרב – ומצא שם את פרס ורבין. לאחר כשעה ומחצה הוא שב והודיע לנו כי תשובתו לרב היתה 'לא'. ידענו כי אנו עומדים להפסיד בהצבעה".

וכך אכן קרה. ההצבעה על הצעת אי אמון עברה בכנסת ברוב של שישים מול חמישים וחמישה ח"כים. הדבר התאפשר מאחר שאגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה של מדינת ישראל שהצעת אי אמון התקבלה בכנסת. זה היה השבוע לפני 30 שנה, בי"ח באדר תש"ן, 15 במרס 1990.

הנשיא מוסיף לתסבוכת

מי שסיבך עוד יותר את העניינים היה נשיא המדינה. בכ' באדר תש"ן, 20 במרץ 1990, הטיל נשיא המדינה דאז חיים הרצוג ז"ל את הרכבת הממשלה על שמעון פרס, ראש המפלגה אליה הנשיא השתייך בעברו. וזאת למרות התיקו הפוליטי שהמשיך לשרור בכנסת בין גושי הימין והשמאל – 60 ח"כים לכל צד. הרצוג נימק זאת בכך ש"הובע בשבוע שעבר אי אמון בממשלה שדגלה בדרך מסוימת. ההיגיון הפשוט מחייב מתן סיכוי לדרך אחרת על פני זאת שהובע לה אי אמון שהפיל ממשלה בישראל, וכמקובל במשטרים דמוקרטיים המפלגה שהובילה את ההתמודדות להפלת הממשלה זכאית לקבל את הסיכוי להציג בפני הכנסת את דרכה שלה ולבקש את אמונה". 

ומה לגבי היקף תמיכת הח"כים? הרצוג ז"ל טען באופן מוזר כי "התרשם, שגם בקרב חלק מהסיעות שלא המליצו על הטלת התפקיד על נציג מפלגת העבודה, הדבר לא נעשה משום פסילתו, אלא מתוך העדפת מועמד הליכוד על פניו". כלומר: הנשיא ניסה לטעון שגם מי שלא תומך בפרס – בעצם כן תומך בפרס; הוא רק אומר שהוא תומך בשמיר. והנימוק הסופי: "התברר לי כי לח"כ שמעון פרס הסיכוי הסביר והטוב ביותר לזכות בתמיכת רוב הכנסת. זה כמובן השיקול העיקרי אשר חייב להנחות אותי ואשר הינחה אותי בעבר ואף זכה בכל פעם לאישור בכנסת".

חרדה מילאה את לבם של נאמני ארץ ישראל בכלל ושל מתיישבי יש"ע בפרט. האפשרות של חזרת השמאל לשלטון לבדו לא היתה תקוותם וחלומם. 

עד מהרה התברר כי המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב אליעזר שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, אשר מבחינה פוליטית בוודאי היה קרוב יותר בעמדותיו המדיניות לשמעון פרס מאשר ליצחק שמיר, הפתיע כשהתנגד בחריפות להצטרפות לממשלת השמאל. בכינוס שארגן בהיכל הספורט ביד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים" כדבריו (ביטוי זה העניק לנאום את הכינוי "נאום השפנים"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך, סירב גם הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך היתה אגודת ישראל, אך יחד איתה עדיין תמכו בפרס ובמערך רק שישים ח"כים (שלושים ותשעה מהמערך, עשרה ממרצ, העתידית, שישה מהמפלגות הערביות, חמישה מאגודת ישראל), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. 

הח"כ ה'עריק' שבא לעזרתם היה אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית שהיתה חלק מן הליכוד. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מן התנועה הליברלית, שבמהלך פברואר 1990 התפצלה מן הליכוד וייסדה מפלגה בשם 'המפלגה לקידום הרעיון הציוני" בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני סירבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו, ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.

ממשלתו החדשה של פרס היתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת בחול המועד פסח תש"ן, 11 באפריל 1990. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. היה זה בעקבות הוראתו של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, לאותם חברי כנסת הנשמעים למרותו, לא לתמוך בממשלת פרס. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נוכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל. ורדיגר אמנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק ריפרף בעטו מעל הנייר.

הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. בראש חודש אייר תש"ן, 26 באפריל 1990, תם פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו, ועדיין לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים. הרצוג נאלץ לקבל את פניו העגומים של פרס, כשהלה בא להודיע שנכשל בהרכבת הממשלה. זו היתה הפעם הראשונה שאדם שקיבל מהנשיא את כתב המינוי להרכיב ממשלה, נכשל. 

הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר. הימין נשם לרווחה. שמיר, בתום משא ומתן קואליציוני קצרצר, הצליח להרכיב קואליציה שנשענה על תמיכתן של מפלגות הימין, המפלגות הדתיות, המפלגה לקידום הרעיון הציוני, ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: 'אברשה חזור הביתה!'). ח"כ נוסף שתמך בממשלה היה אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת בי"ח בסיון תש"ן, 11 ביוני 1990.

גם מתיישבי יש"ע נשמו לרווחה. קרן אור בהקה בממשלת שמיר החדשה: משרד השיכון נמסר לאריאל שרון; האיש שהיה מזוהה יותר מכל עם הבנייה ביש"ע קיבל כעת את האחריות הראשית להוצאתה אל הפועל.

מטרד קבוע לפעולתה התקינה של הממשלה

בי"ח בסיוון תש"ן הציג שמיר את ממשלתו הרביעית, נשענת על 62 מנדטים. לליכוד היו אז 35 ח"כים אחרי פרישת שר האוצר מודעי וחבורתו, למפד"ל חמישה, וכך גם לש"ס. ליצחק מודעי, שפרש כאמור מהליכוד, היו ארבעה חברי כנסת, בהם ח"כ אברהם שריר,  שלושה ל'התחיה', שניים ל'מולדת' של רחבעם זאבי (גנדי) ושניים ל'צומת' של רפאל איתן (רפול). 'מולדת' נותרה תחילה באופוזיציה, והצטרפה רק כעבור כחצי שנה. אחרי צירוף אגודת ישראל וח"כ ש'ערק' ממפלגת העבודה, אפרים גור, ועם חברי הכנסת אליעזר מזרחי והרב יצחק פרץ, שכל אחד פרש ממפלגתו המקורית – מזרחי מ'אגודת ישראל' והרב פרץ מש"ס - מנתה הקואליציה 66 ח"כים.

מספר מכובד למדי, אלמלא העובדה שהיתה מורכבת מכל כך הרבה סיעות ותתי-סיעות. "שותפינו הקואליציוניים המשיכו ללחוץ על הממשלה, ובעצם להחלישה", כותב יצחק שמיר בספרו 'סיכומו של דבר' (עמ' 299) על ממשלתו הרביעית. "לא אחת קרה שהן השאירו אותנו במליאת הכנסת תלויים בחודו של קול אחד, ולעתים הן אף חצו את הסף הזה.

היו להן בסך הכל שבעה חברי כנסת, כמעט פי שישה פחות ממניין חברי הכנסת של הליכוד, ולא היתה כמובן שום אפשרות שחברי כנסת אלה יחברו לקואליציה בראשות מפלגת העבודה. אבל כוחן הספיק להן לשלול מממשלה בראשותנו את הרוב הפרלמנטרי הדרוש לקיומה. לא זו בלבד, האיומים בהפעלת הכוח הזה היוו מטרד קבוע לפעולתה התקינה של הממשלה, והוסיפו תחמושת לאופוזיציה ולתקשורת במאבקן נגדנו. הליכוד הצטייר עכשיו כגוף חלש ומותש, המתקשה לשמור על לכידותה ועל סמכותה של הממשלה, ולהבטיח את שיתוף הפעולה עם האגף הימני בזירה הפוליטית...".

ממשלת שמיר הרביעית החזיקה מעמד שנתיים. מפלגות הימין דאז, 'התחיה' ו'מולדת', בחרו להפיל אותה מסיבה מדינית: הסכמתו של יצחק שמיר לפתוח בשיחות מדיניות עם מדינות ערב ועם משלחת פלשתינית בוועידת מדריד, ונכונותו להציע לפלשתינים אוטונומיה. התוצאה היתה עליית ממשלת רבין ופתיחת תהליך אוסלו, שמפירותיו הבאושים אנחנו לא מצליחים להיחלץ עד היום. האם ה'ימין' (לא כולל ליברמן, שכבר מזמן אינו ימין אלא עב"מ) למד את הלקח?

כעבור שנתיים, בהסכם אוסלו, השאלות של בייקר שהביאו לנפילת ממשלת האחדות הפכו למגוחכות. נציגי העבודה בראשות רבין ניהלו מו"מ ישיר עם אש"ף עצמו, והנציגים הירושלמים, בראשם פייסל חוסייני, הפכו לשותפים לגיטימיים למשא ומתן שקיבל את שם העיר הנורווגית בה נחתם במחתרת – 'הסכם אוסלו'.

בנוסף, התהליכים האלה היו מהגורמים לעליית השיח הציבורי אודות הצורך בשינוי שיטת הממשל, שאף הוביל להרפתקה הקצרה והכושלת של שיטת הבחירה הישירה, כמו שכל ניסיון לשנות את שיטת הבחירות רק גרם נזק. המהלך האחרון היה זה שהוביל ליברמן, להעלאת אחוז החסימה באורח ניכר, מהלך שתוצאתו המיידית היא 15 מנדטים ל'רשימה המשותפת', אחת השותפות לממשלה הצרה-צרורה בראשות גנץ, אם זו חלילה תקום.