מחשבות לקראת שבת של בידוד עולמי

מאמינה בכל לבי שהכל לטובה וב"ה שאנחנו מסוגרים בביתנו לא בגלל שכבר קרה חלילה אסון, אלא כי אנחנו חכמים ופועלים למנוע אותו.

ניצה פרקש , כ"ד באדר תש"פ

דעות ניצה פרקש
ניצה פרקש
צילום: עצמי

מקבלת מכל הכיוונים הודעות של "השבת הראשונה מאז הקמת המדינה בה אין חילול שבת במרחב הציבורי. אין קניונים, אין אוטובוסים, אין פאבים, אין מסיבות".

כאילו רוצים לומר "ואולי על כך באה עלינו הקורונה הזאת".

אני לא יודעת את חשבונותיו של ריבון העולמים, אבל אני כן יודעת שזו כנראה גם השבת הראשונה בתולדות מדינת ישראל (והעולם כולו בעצם) בה רוב בתי הכנסת סגורים, רוב עם-ישראל לא יתפלל במנין, לא יאמרו קדיש, לא יקראו בתורה. ילדי ישראל לא ישירו השבת בקולם הדקיק "אנעים זמירות", לא נזכה להתברך ב"ברכת כהנים" . לא יחלקו סוכריות, לא יזרקו סוכריות. 

דממה גדולה בארץ ובשמים בשבת הזאת.

מאמינה בכל לבי שהכל לטובה וב"ה שאנחנו מסוגרים בביתנו לא בגלל שכבר קרה חלילה אסון, אלא כי אנחנו חכמים ופועלים למנוע אותו.

אבל השבת הדוממת הזאת צריכה לעורר בכולנו חשבון נפש. קול הפאבים אמנם נדם אבל גם קולה של התורה נשמע כעת בלחש, ביחידים וסולק מהמרחב הציבורי.

כולנו הודרנו מהמרחב הציבורי, אולי כי לא ידענו את משמעותה המהותית והעמוקה של המילה "ציבור". לא הבנו שציבור זו שותפות מכלילה ולא מבודדת. התעסקנו יותר מדי בנסיון להשליט עליו בכח (ובצעקות) את התפיסות שלנו לגבי איך הוא אמור להיראות. לא הקשבנו אחד לשני. לא שמענו אחד את השני.

אז אלוקים ארגן לנו את הדממה הזאת.

אחד הדברים שהכי השאיר עלי רושם בתקופה ההזויה שאנו נמצאים בה היתה הידיעה על כך שילדי תיכון גבעת ברנר שהיו בין הראשונים להכנס בהמוניהם לבידוד, בחרו לעשות יחד קבלת שבת וירטואלית.

הילדים האלה עוררו בי את ההבנה שהשבת, שחשבנו שרק אנחנו הדוסים מגינים על כבודה, נוכחת מאוד בישראליות ורבים מהישראלים רואים בה נכס וערך. לא הייתי מודעת עד כמה. ואם הילדים בישראל, אלה שאנחנו אוהבים להתלונן עליהם שהם כל היום דבוקים למסך ולא איכפת להם מכלום, בוחרים להתמודד עם הבידוד שנכפה עליהם, בקבלת שבת וירטואלית, אז יש לכולנו תקווה. גדולה.

אז לחיי תלמידי תיכון גבעת ברנר, לחיי הישראליות המגוונת והערכית שאני גאה בה,  לחיי הדממה שאולי תשיב לנו את הכשרון והרצון להקשיב.