מעשה בשמואל יוסף ובשולי רנד
מעשה בשמואל יוסף ובשולי רנד

ביקורת תיאטרון - מעט אחרת



מעטים נוהגי בית כנסת שיכול אדם למוצאם בכל בתי כנסיות שבירושלים ואין בהם חילוקי דיעות ומחלוקות. נוהג אחד מאלה נקוט היה גם בידיו של ר' מוישה הרשקוביץ, גבאי השטיבלך האשכנזי "תפארת ענווים", וגם בידו של בצלאל גבאי, שהיה גבאי בית הכנסת "עץ יחזקאל", אותו בצלאל גבאי שאין איש יודע אם קודם נעשה גבאי או שמא מפני שקראוהו גבאי התקין עצמו שיהא גבאי. מנהגם זה שהיו מוחזקים בו היה שכל אימת שהיה קרובו של נפטר פלוני מבקש, אחרי שעלה לתורה, עילוי נשמת אותו נפטר עליו השלום, היו גם ר' מוישה הרשקוביץ מזה, וגם בצלאל גבאי מזה, וכך גם עוד רבים מגבאי ירושלים, מחשבים תחת טליתם תאריך פטירתו של אותו עליו השלום.



אם גילו שלא יום השנה הוא זה, ולא בתוך שנה, היו נזעקים ומשתקים את אותו קרוב. מספרים ב"תפארת ענווים" שר' הרשקוביץ לא מסתפק היה בזעקתו זו, אלא היה מנפנף בידיו שלא יפתח ר' קלמן צוקרמן, רב בית הכנסת, בתפילה לעילוי אותה נשמה.



ומה טעם נהגו כך, שהיו יודעים, גם ר' הרשקוביץ וגם בצלאל גבאי, שכל אימת שמזכיר אדם נשמת נפטר שלא בשנתו הראשונה ולא ביארצייט שלו, טורדים מלאכי שרת את הנפטר ממנוחתו, מטלטלין אותו בין עולמות ורקיעים, ומוליכים אותו לקתדרא אחת שליד כסא הכבוד. שם עומדת נשמתו ושומעת בשבח ובקלס שאומרים עליה בעולמות תחתונים.



אותה שעה שהיא שומעת שבחה, רשות ניתנת למזיק לחפש רבב על בגדה ולצווח על ש"עונש פלוני לא ניתן לה" ו"מעונש זה נשתמטה", ובשל אותה שעת חשבון, ובשל אותו טלטול בין הרקיעים, ייסורים קשים יש לה לאותה נשמה, שביקשה לה רק מנוחה בקרן זווית בעולמה שלמעלה, וכשסוף סוף מצאה לה קרן זווית בא אותו מלאך וטרדה הימנו והכל משום מה? משום אותו קרוב החפץ ביקרה ובעילויה.



לא לכבודם ולא כדי להראות גדולתם או תוקפם עשו גבאי בתי כנסיות שבירושלים, אלא רק מרחמים שנכמרו על אותן נשמות, נזדעקו והיו משתקים את אותו בן או קרוב שביקש להעלות נשמת אביו או אימו, ומתוך כך הטרידום בשעת מנוחתם.



לא כך היה המעשה בשמואל יוסף. שמואל יוסף סופר גדול היה בירושלים. מאהבת עירו ומאהבת תלמידי חכמים היה מריץ קולמוסו על דפיו וזה היה מותיר אחריו מילים, שהיו מצטרפות למשפטים, ומשפטים לפסקאות, ופסקאות לעמודים, ולא היה מניח קולמוסו עד שמצא שעמודים שכתב הפכו לסיפור מופלא.



כל כך היה שמואל יוסף אוהב תלמידי חכמים עד שלא הניח בגליציה ובירושלים לא קבצן ולא רחוב, לא דוכן בשוק, ואפילו לא חתול שבהן שלא סיפר ולא עשאן קרדומות כדי לספר שבחם ומעשיהם של תלמידי חכמים.



את סיפוריו היה כותב שמואל יוסף על שולחן ישן והיה משמר ניירותיו בתיק עור שהיה מניח בקרן זווית, אבל את שימעו ושמע ספריו לקחה הרוח עד לארצות הים. גם שם נתפעלו הימנו הבריות ואף קבעו לו פרס לאות ולכבוד. ולא פרס של מה בכך בחרו לו, אלא פרס נובל, שכבוד גדול וממון רב כרוכים בו. פרס זה רוזנים, מלכים וחוקרי ארצות שמים אליו עיניהם כל חייהם ומתים מבלי שעלה שמם על שפתותיהם של מחלקיו.



יום שנפטר לבית עולמו שמואל יוסף הסופר, ריח של עצבות כבש את אווירה של ירושלים, ובשעה שהיו בריות שבה בוכים על פרידתם הימנו ובצער גדול נתעטף עולם של מטה, בעולם של מעלה היו מחשבים מה כבוד יוכלו ליתן לו על שגידל בסיפוריו כבוד תלמידי חכמים ותורתם, ומתוך כך נתגדל גם שמו של מקום בעולם. אבל בעולם של מעלה אין לא כבוד ולא תפארת, לא שררה ולא גדולה, שכל אלה בידי ריבון העולם הם, ואין שום בריה בעליונים ובתחתונים שתחלוק עמו מהם.



כיוון שלא ידעו מה גדולה יתנו לו, נמנו וגמרו לשאול את פיו. משנתדפקה נשמתו על שערי מרום קיבלוהו בסבר פנים יפה ומלאך צחור העמידו לו ללוותו. הרימה נשמתו עיניה וראתה גיבובים גיבובים מספריה ומכתיבותיה ומקצה הרקיע שמעה בת קול עולה ושואלת אם אתה הוא שמואל יוסף צ'אצ'קס שהבריות קורין אותו עגנון, וענתה הן.



שאלה אותה בת קול אם הוא שאומרים עליו שפיאר שם תלמידי חכמים ודיבק בסיפוריו לב אנשים בתורתם ומפעלותם, ענה עשיתי מה שיכולתי. שאלה לו אותה בת קול מה טובה יבקש על אותו כבוד שעשה למקום בעולמו. שמואל יוסף, שכל חייו בצנעה היו, נפנה אנה ואנה ושאל בקול חלוש אם יוכל לבקש שבכל עת שיעסוק מי מהבריות בסיפוריו ובספריו, יקראוהו שיתבונן ותהא נשמתו מתרחבת.



ביקשו להזהירו מאותם יסורי הנשמות שניטלטלו ממקומן שלא בשעתן. נתן בהם שמואל יוסף עיניו הטובות ואמר יודע אני כאבן של אלה, אבל מה שאראה יהיה לי רפואה. קיבלו דעתו, שהרי רצונו של אדם כבודו, ואת כבודו ביקשו ליתן.



מאז אותו היום, גם כשנתיישב בבית מדרשם של סופרים בעולם של מעלה, היתה שומעת נשמתו כיצד בת קול מרעישה וקוראת לו שמואל יוסף נעשה מסיפוריך ספר חדש, או שלקחו סיפור שכתב לבתי תיאטראות לשובב בהם נפש הבריות. הייתה קריאת אותה בת קול נדמית עליו כשירת לוויים. היה נענה ויורד להציץ בהם עושים בשלו כבשלהם.



ביותר שמח במעשי התיאטראות, שכשהיה מציץ בהם נדמו עליו כחדשים, כאילו לא הוא שכתבם. מחמת טרחא דציבורא לא אספר כאן כל ביקוריו של שמואל יוסף בעולם. דרכם של מספרי סיפורים שאינם מעלימים ליבם מכל פרט ופרט שרואים, וכך גם דרכו של שמואל יוסף כשהיה מציץ מעולמו להתבונן במעשה בני האדם. ואם היינו מספרים קורות כל אותם מסעותיו בעולם כולו, בין תיאטראות, אוניברסיטאות, חדריהם של מחברי ספרים ובתי תלמוד של תינוקות של בית רבן שבהם ביקר כשהיו מתעסקים בסיפוריו, היו קולמוסים נשברים וניירות נקרעים וסיפורים אלה לקיצם לא באו.



נכרכו ביקוריו של שמואל יוסף הסופר בעולם של מטה בשמחה ובעצב יחדיו. שמחה על שום מה שראה ועצב על שום מה היה לו, לא משום אותם ייסורי השעה שטרדוהו מפינתו, שהרי במה שראה הייתה לו רפואה מהם. עיצבונו בא לו כשראה שלא נפש בני האדם כולם מתרחבת בסיפוריו.

בתיאטראות ראה קלי דעת וחופשיים מתענגים, אבל לא ראה ביניהם אדוקים. בבתי תלמודם של ילדים ראה מוריהם כשנפשם רחבה וקולם מתגבה והולך כשהיו קוראים בדפי ספריו, אבל לעומתם ראה את תלמידיהם, חלקם מתנמנמים, חלקם מתעללים זה בזה, וחלקם קוצפים ונשבעים בלבם שלא יפתחו ספריו של זה לעולם. כל אותה עצבות נמסכה בנשמתו של שמואל יוסף עד אותו היום שבו נקרא להציץ במעשיו של שולי רנד השחקן.



כבר כשהיה אותו רנד משחק בסיפורו של שמואל יוסף על שני תלמידי חכמים שהיו בעירו של שמואל יוסף, נשתפכה נהרה על נשמתו. ראה אותו, את שולי רנד השחקן, כשכל גופו אומר שירת הסיפורים והוא מספר את אותו מעשה כאילו נתרחש בעירו שלו, וכאילו הכירם, את אותם שני חכמים, הוא עצמו.



מאז אותו יום בו התענגה נשמתו של שמואל יוסף במעשי שולי רנד, הייתה יושבת ומצפה באותה קרן פינה שלה, מחשבת ומתגעגעת מתי תשמע שוב את אותה בת קול שתאמר בואי וצאי לך, כי רנד השחקן מספר בשעה זו סיפור אחר מסיפורייך. במקום שהיתה מתייסרת מטלטולה נתייסרה כעת מצפייתה לאותו הטלטול.



לא הייתה שעה טובה לשמואל יוסף כאותה שעה שבה עלה קולה של אותה בת קול מקצה השמים וקראה: "שמואל יוסף מוזמן לירושלים של מטה, למים אחרונים". בתחילה נתבלבלה דעת נשמתו, שהרי מעולם לא כתב סיפור שקראהו "מים אחרונים", אבל מששמעה שבידי שולי רנד נתון אותו סיפור נזדרזה וירדה לעולם.



קורת רוח כאותה שהייתה לה באותו הלילה לא ידעה נשמת הסופר משעה שעלתה לעולם עליון. מרגע שעלה אותו שולי השחקן וסיפר שלושה מסיפוריו של שמואל יוסף, נדמו עליו על שמואל יוסף כאילו קם הוא עצמו לתחייה וכאילו הוא העומד בפני הציבור ומספר מה שראה. בתנועות שהתנועע ובקולות ששח את סיפוריו נראה היה כאילו נתעלה שולי רנד גם על שמואל יוסף עצמו.



רגע הוא אדמו"ר קדוש כשרף ורגע הוא שד טמא ומשוקץ. רגע הוא חוטב עצים ורגע אחר הוא סבל בור ותאב דעת. לא הותיר שולי רנד איבר אחד מגופו שלא שיתפו עימו באותה שעה. היו אצבעותיו מדברות כפיו, והיה זקנו מתנועע כידיו, ואורות וצללים שהקיפוהו הקרינו עור פניו.



קשה היה לנשמת שמואל יוסף להסב מבטה מהבמה שעליה ריקד שולי רנד את סיפוריה, אבל כשעלה בכוחה הציצה בציבור וראתה ביניהם זקנים ונערים, חופשיים ואדוקים, הדורים ופשוטים ועיני כולם תלויות בשולי רנד, המשנה עורו בין דמויות הסיפור, ואוזניהם מדקדקות שלא תימלט מהן איזה מילה ממה שיאמר.



ובתוך הציבור ראה שמואל יוסף גם את רבי מוישה הרשקוביץ וגם את בצלאל גבאי הגבאים, וידע שבידי שחקן זה שלפניו עלה מה שלא עלה בידי פרופסורים, מורים, מספרים ושחקנים אחרים, שיהיו סיפוריו נעימים ואהובים על הכל. בא לו אצל שולי רנד, נשקו בראשו ולחש: "לכך פיללתי אותו היום שביקשתי שיטלטלוני ממקומי".



ופנתה נשמת שמואל יוסף לנשמות הציבור וקראה: "זעקו בחוצות והביאו אחרים כמותכם, יראו משחקו של שולי רנד השחקן וידעו למה נתכוונתי כשסיפרתי סיפורי", ריחפו דבריה באולם ונכנסו לליבותיהם. ועוד הוסיפה ואמרה: "שימו לבכם שתמהרו, שקרוב היום וימצא שולי רנד השחקן סיפורים אחרים מליבו שלו, ויחליף שלי בשלו, ונמצאתם אתם מאבדים שעתכם".