"תדע כל אם עבריה"

לוחם השייטת מורן ורדי הי"ד שנפל בקרב בשכם, בשנה שעברה, קיבל צל"ש על אומץ ליבו ותפקודו בקרב. מורן נפל כשחש לטפל בלוחם שנפצע במהלך הסתערות על בית שבו הסתתר מבוקש.

בועז העצני , י"ג באייר תשס"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: גרשון אלינסון
לוחם השייטת מורן ורדי הי"ד שנפל בקרב בשכם, בשנה שעברה, קיבל צל"ש על אומץ ליבו ותפקודו בקרב. מורן נפל כשחש לטפל בלוחם שנפצע במהלך הסתערות על בית שבו הסתתר מבוקש. למשפחתו לא היו כל טענות כלפי צה"ל עד שהגיע לידיה תחקיר הקרב שממנו עולה כי מפקדים בכירים אסרו לירות טיל אל הבית והעדיפו להסתער ולסכן את הלוחמים בידעם שהמחבל חי.

המשפחה פנתה אל ראש אגף מבצעים, האלוף ישראל זיו, האחראי בתוקף תפקידו על נוהלי הפתיחה באש. בפגישה עם האלוף נדהמה המשפחה לשמוע שירי הטיל לא אושר כי "אזרחי האוייב חשובים לא פחות מחיילי צה"ל". לא התנצלות, לא הודאה בטעות, אף לא התירוץ של לחץ בינלאומי. רק נימוק אידיאולוגי של מוסר חולני.

מעבר לנימוק המעוות ולחוסר התבונה באופן הצגתו הבוטה טוענת המשפחה השכולה ליחס מזלזל מצד האלוף זיו. תגובת צה"ל הייתה שהשיחה הייתה רצופה באי הבנות.

"תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". דבריו אלו של דוד בן גוריון נשמעים כחלום רחוק נוכח העובדה שאדם כזה ממשיך לשרת ולקבל גיבוי.

אין זה מקרה חריג. הממשלות וצמרות צה"ל יוצאות מגדרן פעם אחר פעם כדי למנוע עוגמת נפש מהאוייב. לא קשה להרכיב רשימת הרוגים שנפלו כתוצאה בלתי נמנעת מההקלות הישראליות.

להלן כמה דוגמאות מייצגות: פינת הזיכרון בתחנת קו 20 בקרית מנחם בירושלים מטופחת עד היום ע"י משפחות הנרצחים של פיגוע באוטובוס, תוצאת יוזמת "בית לחם תחילה" מלפני כשנתיים. "יהודה תחילה" עלתה בחייהם של כ-20 חיילים ואזרחים בחברון, החייל ארז אשכנזי נפל בפעולה בעזה שעליה הודיעה ישראל ברוב אצילותה מראש לאוייב. מדחת יוסף הופקר לדמם למוות בקבר יוסף לאחר שהרמטכ"ל מופז ציית להוראת אהוד ברק שלא לחלץ אותו, הרב בנימין הרלינג נהרג בקרב בהר עיבל, שצה"ל נצטווה שלא לקחת בו חלק.

ישראל מקפידה תמיד להושיט יד לאוייביה לבל יובסו צבאית וכלכלית, על חשבון אזרחיה וחייליה. לפיכך ניתן לנסח את הגדרתו של בן גוריון מחדש ולהתאימה לימינו: "תדע כל אם עבריה שבמסרה את גורל בניה לידי מפקדים שלא כולם ראויים לכך, היא מהמרת על חייהם".

מכאן ניתן לגלוש בקלות למסקנה שכדאי להתרחק מהתנדבות לתפקידים קרביים בצבא המזלזל בחיי חייליו ומגבה קצינים דוגמת ישראל זיו, אלא שכפי שאמר יצחק שמיר "הים אותו ים והערבים אותם ערבים" שאינם מתרשמים מהמחוות האציליות של זיו וחבריו ועדיין מתעקשים להשמידנו. צה"ל, על כל מגרעותיו, עדיין מהווה את החיץ בינינו לבין שואה.

בקרבות מנהרת הכותל ב-1996 נפלו 16 חיילים וקצינים שחייהם לא היו שקולים כנגד השמירה על הסכם השלום עם ערפאת. הקרבות התפתחו מתהלוכות שהתקדמו לעבר עמדות צה"ל שנצטווה על איפוק גם כשהתברר כי הן משמשות כמחסה לצלפים.

אלא שהיו גם מקרים אחרים. משיחות עם חיילים עולה כי בכל מקום שבו לא נכחו קצינים בכירים פתחו החיילים באש ללא היסוס. הערבים הבינו את הרמז ועצרו את המהומות בתחילתן, כשהאבדות היו במקומות שבהם נכפה האיפוק החולני.

אין אלו המקרים היחידים. במקרים רבים פועלים מפקדים וחיילים על דעת עצמם ומטפלים ביעילות במצבים מסוכנים בניגוד להוראות המפקירות אותם.

הערבים ביש"ע נוהגים להשתעשע בהנחת שקית זבל על כבישים ראשיים. ההוראות הרשמיות של צה"ל מחייבות את עצירת התנועה וקריאה לחבלן. שעה ארוכה עוברת עד שהחבלן מגיע כשפקק גדול משתרך על הכביש, וכבר קרה שמטען דמה נוצל להצבת מארב ירי לשיירה שנעצרה. אך ישנם מקרים שמפקדים מוצאים "מתנדב" ערבי המפנה במהירות את השקית. במקרים כאלו לא רק שהבעיה נפתרת מיד, אלא שהשיטה מונעת את חזרת התרגיל. גם במקרים של ידויי אבנים ישנם מפקדים שהגיעו מנסיונם למסקנה כי לאש חיה יש השפעה מרגיעה המשכינה שלום בגיזרה לאורך זמן.

קיימים מפקדים וחיילים שחינוכם נכשל כנראה והם מעדיפים להסתכן בעמידה לדין ובמאסר כדי למנוע את המפגש המר של משפחותיהם עם קצינים, דוגמת האלוף ישראל זיו.