כמה טוב שאפשר לצקצק

חסד גדול עשה ריבונו של עולם עם ברואיו כאשר חנן אותם, ברוב טובו, ביכולת לצקצק בלשונם. נכון שטוב לו לאדם לדבר, להלך, לבנות ולהרוס, אך כל אלה הם כאין וכאפס לעומת ערכו הבלתי נתפס של הצקצוק בלשון.

שמעון כהן , י"ב באייר תשס"ו

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי
חסד גדול עשה ריבונו של עולם עם ברואיו כאשר חנן אותם, ברוב טובו, ביכולת לצקצק בלשונם. נכון שטוב לו לאדם לדבר, להלך, לבנות ולהרוס, אך כל אלה הם כאין וכאפס לעומת ערכו הבלתי נתפס של הצקצוק בלשון. וככל שחזק יותר הצקצוק, וככל שמלווה הוא בניע ראש תקיף יותר ומבט עגום יותר, הרי זה משובח.

אחת לכמה ימים מזדעזעת מדינת ישראל, כך לפחות ניתן ללמוד מהכותרות האדומות שמקדמות את פנינו מדוכן העיתונים. שוב ושוב מדווח עם ישראל על ילדה שתומתה נרמסה בידי פסיכופת. לא אחת מצליח עורך לילה, טרוט עיניים, לתחוב לעמוד אחד של העיתון אפילו שני סיפורי אימה שכאלה, מגוון מעט בכותרת, צובע אדום, מדביק צללית, רושם "אילוסטרציה" ומוציא לדפוס. ממש רווח נקי - שניים במחיר אחד.

האזרח הקטן שמעלעל בעיתוני הזוועה היומיומיים נחרד כשהוא מבין שלא מדובר באירוע שהתרחש באיזו פינה אפילה וטחובה או באיזו עיר תחתית נידחת, אלא במעשים שמתרחשים ממש כאן. אפילו לא מעבר לרחוב, אלא ממש ברחוב שבו אתה ואני חולפים בצעד מהיר לעוד איזה סידור בבנק או לרכישת עוד חולצה לקראת החג המתקרב.

הזעזוע גובר כשמתוך השורות מתבררות עוד כמה עובדות כמו זהותו של הפסיכופת התורן. כבר לא, כבימים עברו, מדובר באיזה נרקומן זרוק שישן בימים ומשוטט בלילות, זה גם לא איזה שיכור שזה עתה ירד על שניים-שלושה בקבוקים בלתי מזוהים. מדובר באנשים שנראים לכאורה סבירים, מחולפים, מעונבים ומגולחים כאחד האדם. הנה לאחרונה מדובר בעשרות מחיילי חיל האוויר הישראלי, מה שנקרא "מיטב בנינו..." אבל כולנו יודעים שזה רק המקרה האחרון והמדובר שבהם, לעת עתה.

וזעזוע נוסף ומיוחד שמור לרגע בו מתבררים גילאי הקורבנות. ליבו של קורא העיתונים הישראלי הופך גס, והוא נחרד רק כאשר לכותרת החדשה מצורף גילה הנמוך של הקרבן. ומחודש לחודש, משבוע לשבוע, מיום ליום ומעיתון לעיתון הגיל הופך נמוך יותר ויותר, והזוועה גדולה ונוראה יותר ויותר.

אבל כפי שפתחנו ואמרנו בראשית דברינו, חסד גדול עשה ריבונו של עולם עם בני האדם כשברא עבורם את היכולת לצקצק בלשונם. שהרי כעת הם יכולים לצקצק באנחה, להניע ראשם בזעזוע מצד לצד אל מול פני העיתון הפרוס לפניהם, למלמל "איזה מדינה נהיינו" או "כבר אי אפשר לחיות כאן" או בואריאציה אחרת – "תראו איזה מטורפים מסתובבים היום ברחובות", ומיד לחזור לעוד ביס מהסנדוויץ'. אם לא היו עושים את כל זה היו חלילה אזרחי המדינה הזו נאלצים לעשות משהו בנידון, וזה כבר יותר מדי.

אם הם לא היו יכולים לצקצק בצדקנות, הם היו נאלצים לדרוש לסגור לאלתר את מגזיני הנוער(?!) "מעריב לנוער", "ראש אחד" ושאר החוברות, שעד לפני שנים אחדות לא היו מוגדרים כראויים לעיונם של בוגרים, כל עוד הם טיפוסים מהוגנים וסבירים. חוברות שבפרסומות, בכתבות ובתצלומי השער לא עושים הרבה מעבר להורדה מטה מטה של גיל האובייקטים למושא מחשבותיהם המטורפות של בני הנוער (והוריהם).

אם הם לא היו יכולים לצקצק בצדקנות, הם היו נאלצים להחרים את העיתונים הגדולים. כן, כן את אותם עיתונים שמורחים את הכותרות המזועזעות באדום, אבל במקביל דואגים שאפילו מדור הספורט יהיה חלק ממסע מצולם להפיכתן של נערות צעירות לעוד סחורה בשוק.

אם הם לא היו יכולים לצקצק בצדקנות, הם היו נאלצים להציב משמרת מחאה של עשרות אלפי אזרחים על פתח עיריית תל אביב ודורשים לפטר את ראש העירייה שהפך את עירו לבירת הסטייה הישראלית, ופעם בשנה שולף את זוהמת עירו לרחובה של תל אביב, ובעקיפין גוזר על הורים לילדים קטנים (חילוניים כדתיים, אגב) לנעול את ילדיהם בבית מחשש שמא ייחשפו למראות מתהלוכות התועבה שהוא מצעיד בגאון.

אם הם לא היו יכולים לצקצק בצדקנות, הם היו נאלצים לחסום בגופם את הכניסה למאורות השתייה והריקוד בכל ערי ישראל. שהרי כולם יודעים שמזמן כבר לא באים לשם כדי לרקוד ואפילו לא כדי לשתות. הכול הרי מהווה בימים מטורפים ומוטרפים אלה כיסוי למסע הציד שמסתיים בסופו של דבר כמעט מדי יום בעוד כותרת מזעזעת ומזועזעת בעיתון.

אם הם לא היו יכולים לצקצק בצדקנות, הם היו נאלצים להחרים לחלוטין חברות ביגוד ומזון שבשביל מחלקות הפרסום שלהן ילדות בנות 9-10 הן לא יותר מעוד דוגמניות, על כל המשתמע מכך. ואם אתם מחפשים שמות אז לא צריך ללכת רחוק – FOX, TNT, צ'יפס-FREE ואחרות הן רק קצה הרשימה. לא צריך לחפש יותר מדי כדי למצוא.

אם הם לא היו יכולים לצקצק בצדקנות, היו נאלצים להפגין ליד כל אולפן טלוויזיה או רדיו שהופך כל צלם אופנה, סוכן דוגמניות ושאר סוחרי ככוכב תקשורת מבוקש ומרואיין נחשק.

אם הם לא היו יכולים לצקצק בצדקנות, היו נאלצים להביט סביב ולגלות שכמעט על כל צעד ושעל שלהם בפרהסייה הישראלית הם חייבים לעשות צעד מחאה בוטה וחריף כדי להוכיח את סלידתם האמיתית מההפקרות הטוטאלית שפשתה מתחת לאפנו, הפקרות שתוצאותיה, בחלקן הקטן בלבד, נמרחות בכותרות ענק כמעט מדי יום.

אבל כפי שחזרנו ואמרנו: חסד גדול עשה ריבונו של עולם עם ברואיו, וכעת הם יכולים לצקצק בהבנה לליבם של אם מסויטת ואב אומלל שרק שלחו את הילדה למכולת, ולחסוך מעצמם את כל הכאב ראש הזה, של ממש, לקום ולעשות מעשה כלשהו מכל האמור לעיל. בכך הרי אין ממש צורך, עד שהטרגדיה חס ושלום מגיעה לביתך...

אגב, למניעת אי הבנות והיתממויות: בכל פעם שכתבתי "אם הם לא היו יכולים לצקצק", התכוונתי אליך ואלייך, וגם אלי.

אשרינו, מצקצקים אנחנו.