בריונים בגלימות שחורות

אין לכם סמכות להיות בריונים בגלימות שחורות.

משה פייגלין , כ"ט בסיון תשס"ו

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90

אוריה שיראל מחברון, עצורה עד תום ההליכים.

השופטת שלו גרטל מודיעה בהחלטתה כי " גם בא כוח המבקשת [התביעה] בדיון, הסכים שאין ראייה ישירה לפיה המשיבה [אוריה] השליכה אבנים או התפרעה בדרך כל שהיא...".

אז כיצד מתגלגלת ילדה מתוקה שכזו (ידע אישי) אל תאי המעצר במגרש הרוסים ואל כלא "נווה תרצה"? כיצד זה נמנעים ממנה הזכויות הבסיסיות כמו שיחות טלפון הביתה, או אפילו קבלת בגדים נקיים?


כשאוריה ראתה את זה ועוד הרבה יותר מזה, כי הרי היא גרה בחברון, שם חיים את נוולותה של מערכת הצדק הישראלית יום יום ושעה שעה, אז אוריה הבינה עם מי יש לה עסק, וכמו ילדה נורמאלית לגמרי אמרה: "שברו את הכלים ולא משחקים"
ובכן, אוריה אולי לא מתוחכמת במיוחד. ספק אם היא מסוגלת לנתח את המציאות כמונו, המבוגרים. אבל לאוריה יש שכל ישר, יש לה מבט תמים על המציאות, מן תום נעורים שחודר את כל שכבות השקר שהורגלנו אליהן. אנחנו צריכים כל בוקר לעמול מחדש כדי למצוא את האמת, אבל אוריה פשוט חיה בתוכה. וכשאוריה ראתה את מערכת המשפט מתגייסת נגד עם ישראל בקיץ האחרון, וכשהיא ראתה את מערכת המשפט מכסה על כל תועבה – ויהיו אלו שחיתויות שרון, או האנסים של קראדי בעמונה. כשאוריה ראתה את זה ועוד הרבה יותר מזה, כי הרי היא גרה בחברון, שם חיים את נוולותה של מערכת הצדק הישראלית יום יום ושעה שעה, אז אוריה הבינה עם מי יש לה עסק, וכמו ילדה נורמאלית לגמרי אמרה: "שברו את הכלים ולא משחקים".

"לא מכירה בכם, רוצה דין תורה. ואתה אבא, ככה חינכת אותי, ואם תחתום על הערבות כדי לשחרר אותי, לעולם לא אדבר איתך יותר...". השופטת שלו גרטל המסכנה, לא בדיוק ידעה מה לעשות. ילדה קטנה מסירה את המסכה מפרצופה הקולקטיבי של המערכת אותה היא מייצגת. "איסור פרסום" כך כתבה באותיות גדולות על פרוטוקול הדיון. מן ניסיון שכזה להסתיר את ערוות המערכת הנלחמת בילדה קטנה יחידה ותמה, שכבר לא שואלת יותר. היא כבר הבינה ויש לה תשובה לכולנו. תשובה לסוג המאבק הנדרש כיום.

"תפסיקו לשתף פעולה עם האנטישמים הללו", אומרת לנו אוריה. "הם שואבים את הלגיטימציה שלהם מאיתנו". "תפסיקו לתת להם את החמצן שממנו הם חיים ובאמצעותו הם מחסלים אותנו, תפסיקו לתת להם את ההכרה שלנו". כי הרי כבוד השופטת גרטל, לא באמת מייצגת משהו. הסיפור שלה נגמר מזמן. היא קיימת מכוח האינרציה. התודעה הציונית החיובית שבנתה ועשתה את כל הטוב נגמרה. עכשיו השופטים ממשיכים לשפוט ולטוס בחלל מכוח הפיצוץ הציוני שכבר התנדף, אבל אין מנוע מוסרי מאחורי כל העניין הזה. המנוע הציוני נגמר.

היכן האמת? היכן המוסר? היכן האנרגיה החיובית? אצל אוריה, כמובן. "כן עשיתי כבוד השופטת, לא עשיתי כבוד השופטת, תתחשבי קצת – כבוד השופטת", כל הקשקשת הזו, לו נאמרה, הייתה מסמנת דבר אחד, בלי שום קשר לתוצאות המשפט. היא הייתה אומרת שאוריה רואה במערכת המשפט הישראלית, מערכת לגיטימית שמייצגת צדק כל שהוא.
 
יותר משאוריה צריכה את השופטת שלו, שלו צריכה את אוריה. ואוריה, באכזריות ממש, מנתקת את צינור החמצן מהשופטת שלה.

האם באמת אין לשופטת שלו גרטל סמכות לשפוט את אוריה שיראל?

העניין לא כל כך פשוט. חובתה של המדינה להקים מערכת משפט שאם לא כן, איש את רעהו חיים בלעו. ומה תעשה אוריה בענייני ממונות ובתביעות אזרחיות? גם אז תוותר מראש על הזכות להגן על עצמה? מי שירצה יתבע ממנה את רכושה, יבוא וייטול מן ההפקר של חוסר הגנה?

אוריה לקחה על עצמה לבטא את הדרישה הכוללת, אוריה דורשת דין תורה. והיא כמובן צודקת. אבל אנחנו לא חיים בתוך המציאות הזו. אנו שותים את המים מהצינורות של המדינה, וצורכים את החשמל שמיוצר במדינה, ומדברים דרך מערכות הטלפון של המדינה, ובקיצור אנו חיים בתוך ההוויה הישראלית ומנסים  על בסיסה לבנות אט אט קומה חדשה וטהורה, במציאות המקולקלת העכשווית שלתוכה הטיל אותנו בורא עולם. יש לשופטת גרטל סמכות לשפוט, וגם חובה לשפוט. הבעיה היא לא סמכותה של השופטת, הבעיה היא אמינותה של השופטת.

בקיץ תשס"ו איבדה מערכת המשפט הישראלית את אמינותה (וממילא גם את כבודה). כשנערות נשפטות בקבוצות, כשל- 8,000 תושבי גוש קטיף ניתנת רבע שעה כדי לטעון נגד גירושם. כשרוצחים משוחררים בסיטונות וילדים עצורים עד תום ההליכים, המשמעות היא שאין כאן משפט, אלא בריונות פוליטית. יש לכם סמכות לשפוט, אבל אין לכם סמכות להיות בריונים בגלימות שחורות. לכן האמירה: "איני מכירה בסמכות בית המשפט" אינה מדויקת. אילו אני במקומה של אוריה הייתי אומר: אין לי אמון במערכת המשפט.


כשרוצחים משוחררים בסיטונות וילדים עצורים עד תום ההליכים, המשמעות היא שאין כאן משפט, אלא בריונות פוליטית. יש לכם סמכות לשפוט, אבל אין לכם סמכות להיות בריונים בגלימות שחורות
אכן, מול מערכת שאין בה שמץ של אמון, אין שום טעם להתגונן. אין טעם לקחת עורך דין, גם אין טעם להגן על עצמך. אך צריך לעשות שתי הבחנות. קודם כל צריך לנסות ולהבחין בין נושאים לאומיים לנושאים טכניים. כפי הנראה בנושאים טכניים עדיין קיימת הגינות כל שהיא שניתן להסתמך עליה. שהרי אמון הציבור הוא אינטרס ראשון במעלה של מערכת המשפט, ושומה עליה שתנסה לשמור על האמון הזה באותם נושאים שאינם מאיימים על השקפת עולמה האנטישמית. וגם כאשר מגיעים לדיון בנושא לאומי, ומוותרים על ייצוג והגנה בפני החבורה הרעה שאיבדה את אמוננו, אין שום הכרח לשבת בשל כך בכלא.
 
אנחנו באים לבית המשפט – כי מכריחים אותנו, לא מתוך אמון. ואנחנו חותמים ערבות כי מכריחים אותנו. אתם לא שופטים, אתם פשוט בריונים.

טענות – לא.
נאומי הגנה – לא.
עורכי דין – בוודאי שלא.
אפילו ייצוג עצמי – לא.

את החזקה, גבירתי השופטת. את מסובבת לי את היד לאחור. אני אומנם עומדת על רגלי, אבל זה רק כי מאחורי השוטרים שלך. אני גם חותמת על הערבות כי ברקע תא המעצר שלך. גם אצל סטאלין חתמו עצורים על כל מיני דברים.

אין כאן משפט – ולא אתן שיהיה. יש כאן בריונות. ולי אין אמון בבריונים.