פדיון שבויים, לא בכל מחיר

היענות לסחטנותם רק תגרה בהם התיאבון לשוב ולשבות.

תגיות: גוש קטיף
הרב משה צוריאל , כ"ד באב תשס"ו

שלושה חיילי צה"ל שבויים כעת בידי אויבינו. כדרכם של שודדי- ים ערבים לפני כמה מאות שנים, מבקשים השובים תמורה נפרזת, שחרור כאלף אסירים ערבים אשר רובם ככולם רצחו יהודים בעבר, ועשויים לחזור על פשעיהם בעתיד. ואם לא ניעתר לדרישתם, חס וחלילה יוציאו שבויינו להורג. חלק ממנהיגינו מציעים לפתוח במשא ומתן, ומביאים סיוע ממאמר חז"ל: "אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא פ"ב, ע"א). האומנם?


מהו עניין "תיקון העולם"? ענו שם בגמרא שלא יתאמצו הנוכרים לשבות עוד ועוד שבויים. כלומר היענות לסחטנותם רק תגרה בהם התיאבון לשוב ולשבות עוד שבויים
אין לך שום בעיה בעולם שאין למצוא לו פתרון בדברי תורתנו שבכתב או בעל פה. "ואין חדש תחת השמש". לעניין פדיון שבויים קבעו חז"ל: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם" (גיטין מ"ה, ע"א). מהו עניין "תיקון העולם"? ענו שם בגמרא שלא יתאמצו הנוכרים לשבות עוד ועוד שבויים. כלומר היענות לסחטנותם רק תגרה בהם התיאבון לשוב ולשבות עוד שבויים. בזה שריחמנו על שבוי מסויים זה, התאכזרנו על שבויים פוטנציאליים אחרים. ומי התיר לנו זאת?

וצריכים להבהיר כאן כי ב"פתחי תשובה" (שו"ע יו"ד, סימן רנ"ב, ס"ק ד') מוכיח שהאיסור הנ"ל אמור אפילו כאשר השבוי נמצא במצב של פקוח נפש, גם כן אין פודים אותו ביתר מדמיו.

כל שכן כאשר מדובר לא בפדיון כסף בלבד אלא בשחרור אסירים שהם עצמם רוצחים, הפועלים בחירוף נפש על פי הטפת דתם להכחיד את ישראל מעל פני האדמה ומיועדים לשוב ולפשוע. כלום מותר לנו להוציא לדרור "פצצות מתקתקות" הללו?

ומעשה שהיה בגדול עולם, רבי מאיר (מהר"ם) מרוטנברג, רבו של הרא"ש. בשנת 1284 חשקה נפשו הטהורה לעלות לארץ ישראל ויצא לדרך בלויית חלק מתלמידיו. באותם זמנים נסיכי הארצות ראו את היהודים כ"רכוש" ולא כבני אדם. חרה אפו של הקיסר רודולף על שיצא "בלי רשות" ולפי פקודתו אסרו את ר' מאיר בכלא עד שישלמו היהודים כופר סכום רב עבור פדיונו. אומנם הקהילות היו מוכנות להתאמץ באסיפת הסכום, אבל ר' מאיר התנגד מפני שזה נגד הנפסק בגמרא שאין לפדות את השבויים יתר על כדי דמיהם. הרב אסר על היהודים לאסוף כסף עבורו. הרב גם כתב נימוק. ברור היה לו שאם יאותו לדרישת החמסנים יעיזו לשוב ולאסור דוקא ממנהיגי היהודים. שבע שנים ישב הרב במאסר! לפי גילו המתקדם, נולד בשנת 1215, ודאי זה היה קשה לו מאוד. ולא חזר בו מעקרונותיו. בסופו של דבר, נפטר בתוך הכלא (1293).

הנה עוד פרט חשוב במקרה הנ"ל ממנו נלמד על עריצות השודדים למיניהם, ממנו נקיש לצוררינו הערבים בזמננו. סירב אותו הצורר לשחרר את גופת המהר"ם כדי להיקבר, עד שיבוא על מילוי דרישותיו הכספיות. עברו עוד ארבע עשרה שנה עד שיהודי הקהילות היו יכולים לארגן את הסכום, וכך פדו אותו. נשאל מי ניצח? היהודי או הגוי? לדעתי היהודי ניצח, שלא ויתר על עקרונותיו.

לפני כמה שנים עמד על הפרק לשחרר שלוש מאות אסירים ערביים כדי להוציא מהשבי הערבי את האיש טננבוים (חברו האישי של ראש הממשלה שרון, עוד מעת שרותו בצה"ל) ועוד שלש גופות של חיילי צה"ל שנשבו ע"י הערבים. גם אז הערבים, הנקמנים והמרושעים, ביקשו מחיר מופרז עבור הגופות ולא נהגו כבוד להביא צלם אלוקים לקבורה נאותה. באותה עיסקא מפוקפקת, שרון שחרר שלש מאות אסירים, וגם זאת אחרי דיון ממושך ומתוח של שרי הממשלה שחלקם התנגדו, דיון שנמשך מעשר בבוקר ועד עשר בלילה, עד שנכנעו המותשים לדרישותיו התקיפות של שרון. לא נעשה מחקר עד היום הזה כמה מהשלוש מאות ערבים ששרון שחרר חזרו לרצוח, והרגו יותר נפשות מאשר אותו טננבוים שהציל?


הכל תלוי אם ראש הממשלה אולמרט וחבריו לממשלה רוצים להשיג תהילה מעמי תבל והעיתונות החילונית, או האם הם רוצים מה שיועיל באמת לטובת העם הזה?
ומה ההבדל בין אורחות מחשבתו של שרון (ואלו שממשיכים בדרכיו) לבין אורחות התורה? מצאנו כי כאשר יוסף פתח לפרעה את חלומו, ואח"כ ייעץ לו להעמיד פקידים לשמור במחסני המדינה את עודפי היבולים של שבע שנות השבע, למען יהיה לעם מה לאכול בשבע שנות הרעב, הגיב פרעה בהתפעלות: "אין נבון וחכם כמוך!" (בראשית מ"א, ל"ט). מה היה ביוסף שלא היה אצל כל חכמי מצרים? היתה לו התכונה הזאת להיות "רואה את הנולד", לחוש כבר עכשיו את המצוקות העתידות לבוא. לכך צריכים "חכמה ותבונה" לא שגרתיות. שרון ואחרים כמוהו לא הכינו שום "תכניות מגירה" עבור סכנות עתידיות. רוב תכניותיהם הם לפי המימד העכשווי, ולכן מביאים על העם משברים ואסונות. חלק מהחצץ הזה העם אוכל בימים אלו.

נחזור לעניינינו. נכון: "אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש". דווקא לכן יש לנו להדגיש ולפרסם שאסור לשחרר אפילו אסיר אחד בודד תמורת כל שבוי שלנו בידי האויב. קודם כל מפני שהעידוד זה יחנך לערבים ש"משתלם" להם לשבות חיילינו ויתאמצו הטרוריסטים לשבות עוד בעתיד. אבל יתרה מזאת, כל אסיר שנשחרר עשוי להרוג יותר אנשים מאשר אותו שבוי שעכשיו מצילים. הנותן יד לזה נהיה "שותפו של עמלק". אבל מה שהשב"כ לכד ועצר כמה חברי ממשלה של החמאס, כקלף מיקוח, אינו בכלל זה. שחרורם כפדיון לשבויינו לא יהווה סכנה לחיילינו. אבל אין להוסיף על כך אפילו אסיר בטחוני אחד.

הכל תלוי אם ראש הממשלה אולמרט וחבריו לממשלה רוצים להשיג תהילה מעמי תבל והעיתונות החילונית, או האם הם רוצים מה שיועיל באמת לטובת העם הזה?

כל העצות הטובות נמצאות בתורה.