הרי הבטחנו לא לשכוח

ציבור ענק ומסור שהתחייב לא לשכוח, כבר שכח.

הרב אהרן טרופ , י"ז באלול תשס"ו

אהרן טרופ
אהרן טרופ
ערוץ 7

בשבוע שעבר קיבלתי (כראש מוסד חינוכי) חוברת עבה ומהודרת לזכרו של יצחק רבין. כל שנה הם שולחים, ולפעמים אפילו שתיים. אחת ממשרד החינוך ואחת מהמרכז למורשת רבין. אני מקבל אותן בין חודש לחודשיים לפני יום הזיכרון כדי שאוכל יחד עם הצוות החינוכי להיערך לקראת יום הזיכרון הזה. אגב, פעמים רבות היום הזה נהפך לשבוע שלם של זיכרון מהתאריך העברי עד לתאריך הלועזי, עם כל הימים שבאמצע. הם הרי הבטיחו שלא ישכחו ולא יסלחו, והם אכן עומדים מצוין בהבטחתם.


בשנה שעברה, בח' אלול, אפשרה ממשלת ישראל לאספסוף ערבי לשרוף עשרות בתי כנסת. מאז ליל הבדולח לא היה חילול ה' שכזה
בשנה שעברה בח' אלול נמסרו חבלי ארץ קדושים ויקרים לאויב. יום זה הוא עיקר הפורענות. נכון אומנם שעצם גירוש יהודים מבתיהם הוא פשע ואסון, אך לא פחות מזה הוא מסירת חלקי ארץ וישובים לנוכרים.

הלכה מפורשת היא שהרואה ערי יהודה בחורבנן קורע עליהן. מה נקרא חורבנן? אומר ה'בית יוסף': "אפילו יושבין בהן ישראל, כיון שהישמעאלים מושלים עליהם מיקרי חורבנן" (הלכות תענית סימן תקס"א, משנ"ב שם). כלומר, עצם מסירת הריבונות והעברת השלטון היא היא החורבן שעליו מחויבים בקריעה.

בשנה שעברה, בח' אלול, אפשרה ממשלת ישראל לאספסוף ערבי לשרוף עשרות בתי כנסת. מאז ליל הבדולח לא היה חילול ה' שכזה. אפילו במדינות ערב לא אירע שהממשלה אפשרה לשרוף עשרות בתי כנסת.

בשנה שעברה הבטחנו כולנו לא לשכוח. היו דיונים שלמים אם לא נסלח. ואם כן נסלח, באלו תנאים נסלח. אך כולנו הרי התחייבנו שלא נשכח.

השנה חיכיתי. אולי אקבל חוברת על גוש קטיף? אולי אקבל בין כל שפע החוברות ומערכי הלמידה  שקיבלתי העוסקים בסובלנות, ממלכתיות, ציונות דתית, דמוקרטיה, יהדות וכו' גם חוברת אחת קטנה על הגירוש ועל שריפת בתי הכנסת. יודעים מה, לא חוברת. יש בעיה של תקציב, אני יודע. אולי רק איזה פלייר, מסמך, דף אחד, משהו קטן, תזכורת או אפילו רק SMS  קטן. אבל כלום. לא קיבלתי דבר.

חיפשתי איזשהו רמז בעיתונים הדתיים, אבל אפס. גם בעלוני פרשת השבוע לא מצאתי כלום. לפתע אורו עיני: יש מישהו שזוכר. מצאתי בעלון "קוממיות" בפינה התחתונה, במין ביישנות, משפט קטן: "ח' באלול, יום שריפת בתי הכנסת. לא נשכח ולא נסלח".

השנה יערכו כמידי שנה בשנה רבים ממוסדות הציבור הדתי לאומי ימי זיכרון לרבין. כמה מוסדות דתיים ערכו ימי זיכרון לגירוש? לשריפת בתי הכנסת? לחילול קברות המתים ולמסירת חבלי-ארץ לאויב?!

יש כאן תופעה מדהימה. ציבור ענק ומסור שהתחייב לא לשכוח, כבר שכח. איך זה קרה? אני יודע ששערי תירוצים לא ננעלו. מלחמת "ארבע אמהות" שיבשה את התוכניות, אנשי גוש קטיף כבר ערכו יום זיכרון בז' אב וכו'. יתכן שהכל נכון,  אך נדמה לי שיש כאן משהו בסיסי הרבה יותר: קו אחד חורז את הכל. את השתתפות החיילים הדתיים בגירוש ואת שכחת והשכחת עוולות הגירוש. הדבר הזה שחורז את הכל הוא: "ההשתעבדות".

קחו מדגם מייצג של בוגרי החינוך הממלכתי דתי. כמה ידעו על רצח ארלוזרוב וכמה על רצח דהאן? כמה ידעו על "חומה ומגדל" וכמה ידעו על גירוש תושבי נחלים (אני רואה בעיני רוחי אנשים המרימים גבה). או לחילופין כמה ידעו על אנטוני פרקר וכמה על אהרן רזאל?

מדוע? מה גורם לנו לדעת ולזכור חלק מהדברים ולשכוח את האחרים? ההשתעבדות לממסד ולאליטות השולטות. מה שהממסד ירצה שנזכור, הוא יחדיר לנו דרך חוברות וספרי הלימוד ושלל אמצעי התקשורת. מה שהממסד יראה כלא נחוץ או אף מזיק, נידון להיאבד בתהום הנשייה. ואנחנו אכן נשכח.


רק כשנדע לזכור ולעמוד על שלנו בגאון ובגאווה, רק אז ומתוך כך נוכל להוות אלטרנטיבה ברורה לשלטון הרקוב, לערכים ולתת תרבות הישראלית העכשווית
חיינו מחוברים לתקשורת החילונית ולמשרד החינוך. דרך שתי האינפוזיות הללו מוחדרות לילדינו כל הזמן מידע, מראות, פרשנויות, נתונים וערכים מגמתיים ששונים ואף מנוגדים לערכינו. כך זה בזיכרון הקולקטיבי וכך זה בהתנהגות המעשית, כשיש סתירה בין ערכים וצריך להכריע ביניהם, כמו למשל בין גירוש יהודים לציות לפקודה.

עניין זה של הכניעה לנורמות השולטות וההשתעבדות להן אינו נוגע רק לארץ ישראל, הוא מצוי בכל התחומים, חלקם אף בנפשנו ממש. עד כמה אנו מוכנים, למשל, לצאת למאבק משמעותי על שמירת חיי החיילים אל מול ההתנהגות המטופשת המפקירה את חיי חיילינו בשמירתה על חיי אזרחי האויב? אך גם בעניין חמור זה כמעט שאין פוצה פה ומצפצף.

לאחרונה מדברים רבות על שינוי התודעה בעם. הדבר אכן נצרך הכרחי ואפשרי, אך הוא מותנה קודם כל בשינוי התודעה בציבור שלנו, בציבור הכתום. עלינו לסמן מטרה: להשתחרר מההשתעבדות הרוחנית והתרבותית לאליטות השולטות.

היעד הראשון בדרך להשגת מטרה זו הוא קודם כל להתנתק מאינפוזיית התקשורת החילונית. ההשתעבדות לטלוויזיה, לרדיו ולעיתונות החילונית היא אם כל חטאת. היא המשחיתה את נפש ילדינו ומטמאת את מוחם. עלינו להכריז על מלחמת השחרור של הציבור הדתי מהתקשורת החילונית, הבזה לנו ולכל ערכינו.

רק כשנשוב אל עצמיותו, לערכינו ולזיכרונותינו. רק כשנדע לזכור ולעמוד על שלנו בגאון ובגאווה, רק אז ומתוך כך נוכל להוות אלטרנטיבה ברורה לשלטון הרקוב, לערכים ולתת תרבות הישראלית העכשווית. רק כך נוכל להוות בשורה של ממש לציבור היהודי ככלל.