מיכאל

רבים הם האנשים המוסריים והצנועים בדמותו של מיכאל.

אלי קלינג , כ"א בחשון תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מתוך התוכנית "בין עזה לבבא סאלי"

זה קרה לפני שלוש שנים בחופשת הקיץ. בוגרת שלנו התקשרה אלי: "פגשתי בחור", היא מספרת, "הוא נראה לי כלבבי, קצת ביישן אבל לא יותר מדי, בן תורה אבל פתוח לעולם, נאה ואלגנטי, קוראים לו מיכאל. התחלנו לדבר ובפגישה השנייה, כשהוא ראה שאני מתחילה להתעניין בו, וכשהוא ניחש שכל מיני תוכניות עתידיות מתחילות לצוץ במוחי, הוא הסתכל עליי, שתק ועיניו נהיו עצובות עצובות מאוד".
 
"תראי", הוא אמר לי, "לפני שתתחילי לבנות לעצמך הרים של ציפיות ותקוות, אני חייב להזהיר אותך שאין לקשר בינינו שום עתיד. אנחנו נוכל רק להיות ידידים, חברים טובים ותו לא".


מצעדי הגאווה (גאווה על מה בדיוק?!) שהם מארגנים בארץ ובעולם, אינם מדברים אליו. אלה הם קרנבלים בלתי צנועים, מוחצנים ועליזים, כאשר הוא חש כאב, צנעה, בושה ומבוכה
"למה אתה מדבר ככה", שאלתי אותו? "מפני שאני הומוסקסואל", הוא ענה לי בקול חרישי ובמבט מושפל. "מרוב מבוכה גם אני שתקתי, ולא ידעתי איך להגיב".
 
"לאחר כמה דקות של שתיקה, הוא הרים את עיניו הדומעות ואמר לי בשקט: את הבחורה הראשונה שיודעת  על הסוד הנורא שלי. אף אחד לא יודע, ובוודאי לא הוריי. אף פעם לא אזרתי אומץ להתוודות. כואב לי כל כך. הייתי נותן את הכל להיות משהו אחר. כואב לי כל כך".

הבחורה סיימה את שיחתנו בבקשה שאעזור לבחור. "תעשה משהו. דבר איתו, תעזור לו לצאת מזה, הוא רוצה, אבל לא מצליח. שכנעתי אותו להיפגש איתך והוא מסכים. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך". וכך פגשתי אותו.

לראשונה בחיי, ההומוסקסואליות פסקה להיות מושג אבסטרקטי המופיע בשיעור, בלימוד או בשיחת חולין, אלא אדם, מוחשי, קונקרטי מאוד. אדם שסובל ומבקש עזרה. על מה היה בשיחה הזאת שלי עם הבחור ולאן התגלגל לאחר מכן, אינני מעוניין לספר כאן.  נסתפק בכך שהוא קיבל עזרה, ניסה לשנות את מצבו, הצליח במשך חודשים ארוכים, שוב נפל, ושוב יצא מזה.
 
מדובר היה בתהליך ארוך וכואב במיוחד של יהודי שרוצה להיות ישר ולקיים את מצוות התורה. יהודי שחיפש למצוא חן בעיני האלוקים ובעיני עצמו, עם הרבה סבל וכאב. הבחורה שתיווכה בינינו שמרה איתו על קשר במשך השנים. לאחרונה היא בישרה לי שהבחור פגש מישהי ושהם מדברים על עתידם המשותף, אך הוא עדיין לא מרגיש מספיק בטוח כדי להתחייב, והוא פוחד מאוד. במשך כל הימים האלה שבהם התלקח אצלנו הויכוח סביב המצעד שיהיה או לא יהיה, חשבתי עליו.
 
חשבתי איך הוא לבטח מתבונן על החברה הישראלית המסוכסכת בעניינים שלו, ואיך אין לו כל אפשרות להזדהות עם אף אחד מהצדדים.
 
אלה שמתיימרים לדבר בשמו ולייצג אותו הופכים את מצבו האישי והאינטימי לדגל שיש להתגאות בו. מצעדי הגאווה (גאווה על מה בדיוק?!) שהם מארגנים בארץ ובעולם, אינם מדברים אליו. אלה הם קרנבלים בלתי צנועים, מוחצנים ועליזים, כאשר הוא חש כאב, צנעה, בושה ומבוכה.

למרות הכל, אני יודע שרבים הם האנשים המוסריים והצנועים בדמותו של מיכאל. הם אינם גאים במה שהם, הם מבינים שיש כאן בעייה.

הם רוצים לפתור אותה. הם רוצים שנעזור להם, רחוק מאור הזרקורים של המצעדים המופקרים, רחוק ממאמרי השטנה והחרם שבעיתונים הדתיים. האם לא מחובתנו להיענות לקריאתם ולהירתם לעזרתם?

ולאחר שהדי המאבק הקולני סביב המצעד ייחלש, אני מקווה שנדע בתוך הציבור שלנו להקים ולטפח את הצינורות המתאימים על מנת לעזור בצנעה ובכובד ראש לאלה המבקשים את העזרה, וראויים לקבל אותה מכל הלב וללא דעות קדומות.