שכחת ימית

פשענו, כי זיכרון ימית אינו קיים עוד בתודעה.

אפי ויסמן , י"א באייר תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

יום חמישי, ארבע וחצי אחרי הצהריים, באנדרטת אוגדת הפלדה בחבל שלום. הגענו לשם כשלושים אנשים, כולל כמה ילדים מלאי חן וחיים. באנו לשם כדי לזכור, אך יצאתי בתחושה קשה של שכחה. פינוי ימית היה לפני עשרים וחמש שנים, האם מישהו זוכר?


אומרים לי כי צרות חדשות משכחות ראשונות, אך האם לפני חמש או עשר שנים כן זכרנו את ימית ובנותיה? שכחת ימית היא עוד גורם בחורבן גוש קטיף וצפון השומרון
אבי פרחן הביא את הדגל, איתו צעד מימית לירושלים ולאחר שנים הוא גם צעד מאלי - סיני לירושלים. פרחן דיבר על ימית, על הקשר בין אותו חורבן לבין חורבן גוש קטיף ומשם לסכנה ליהודה, שומרון, הגולן וירושלים. הוא דיבר על התחמשות המצרים והזכיר בכאב את החברים מימית שאינם עוד עימנו, אותם שליבם לא עמד בנטל הכאב ודמם.

ששון יוסף, גם הוא מימית, סיפר על שמחת החיים הרבה שהייתה לו, אך אבדה שם בחולות הזהב.

השקפנו ממרומי האנדרטה לכיוון האזור בו שכנו ישובי פתחת רפיח. נסענו לראות את שרידי הקירות של הבתים בימית. ממשלת ישראל העתיקה אותם משם ורצתה לבנותם מחדש, כמו לומר שלא היה חורבן אלא העתקת מקום. אך השרידים עומדים שם בחורבנם, עדות אילמת למה שהיה ואיננו עוד.

לפני כחודש עליתי לחומש. לפנות בוקר, כשכבר כמעט הגענו אל פסגת ההר, עצרתי את הקבוצה שצעדנו יחד וביקשתי לשאול שאלה חשובה: "אתם יודעים היכן שוכן היישוב תלמי יוסף?". אף אחד לא ידע. "נו, זה ליד פרי-גן", ניסיתי כביכול לעזור. אבל אף אחד לא ידע ואף אחד לא זכר. פשענו, כי זיכרון ימית אינו קיים עוד בתודעה ואין בנו שאיפה לשוב לשם. וזה קיים לא רק בציבור הכללי, אלא אף בציבור נאמני ארץ ישראל. האם זוכרים את גוש קטיף וכמהים לשוב לשם? נשוב לכל ישוב. היה חשש שכשמזכירים את גוש קטיף, אך לא את צפון השומרון נשכח חלילה את צפון השומרון. אבל באו העליות לחומש ומיקמו את צפון השומרון בחזית התודעה, כשלב ראשון לשיבה לכל המקומות. כל המקומות אמרתי? כמעט כל המקומות, חוץ מימית.
 
ימית, שדות, נתיב העשרה, פרי-גן, אבשלום, ניר אברהם, אוגדה, תלמי יוסף, פריאל, חולית, סופה, דקלה, חרובית, עצמונה, חצר אדר, נאות סיני, די זהב, נביעות, אופירה, אלה הם יישובי חבל ימית וסיני. חלקם הוקמו מחדש בחבל שלום, לא רחוק מהבית, וחלקם ממתינים לשוב.

הפתחה שלנו ארץ רחוקה,
הפתחה שלנו ארץ ירוקה.
הפתחה שלנו ארץ ללא צל,
הפתחה שלנו – ארץ ישראל.

כך שרנו אתמול במרומי האנדרטה. ואני שלא הייתי בימית מעולם, הצטרפתי לשירה ועיניי התמלאו דמעות.

לא זכיתי להיות בימית, כי הייתי אז ילד קטן. מהתבוננות של ילד קטן שגר בבני ברק התנגדתי לנסיגה מסיני, אך הדבר היחיד שבעצם עשיתי היה להצביע ל"תחיה" במין קלפי קטן שעשינו בבית. גדלתי ושכחתי וכולנו שכחנו לגמרי.


אמרתי לעצמי: בשנה הבאה יגיעו לכאן אלף אנשים ואולי יותר, כי זוהי החובה שלנו. השלב הראשון הוא שלב התודעה. כשמדברים על ארץ ישראל, מזכירים את ימית
אומרים לי כי צרות חדשות משכחות ראשונות, אך האם לפני חמש או עשר שנים כן זכרנו את ימית ובנותיה? שכחת ימית היא עוד גורם בחורבן גוש קטיף וצפון השומרון.

נסענו בחזרה הביתה. שלטי דרכים בהם המילים "גוש קטיף" מחוקות ברשלנות, אך היה מי שכתב עליהם בכתב ידו: גוש קטיף נזכור... ונחזור. חייבים לזכור, חייבים לחזור וחייבים להשיב את ימית לתודעה. אמרתי לעצמי: בשנה הבאה יגיעו לכאן אלף אנשים ואולי יותר, כי זוהי החובה שלנו. השלב הראשון הוא שלב התודעה. כשמדברים על ארץ ישראל, מזכירים את ימית. כשנזכרים בחולות גוש קטיף, מזכירים את חולות פתחת רפיח. כשעולים לצפון השומרון, עולים על כנפי הרוח ואיתם יורדים דרומה.

לזכור, להיזכר ולהזכיר, כי אין לנו שום ברירה אחרת. כי סוד הגאולה הוא בזכירה.