איפה הגבול?

צריך להעלות את הנושא, ולהבהיר שיש לנו גבולות.

מרים בר , ט"ז באדר תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

השבוע שמעתי ממכרה (מחנכת בחינוך דתי - לאומי), כי עגיל שני באוזן זה לא כזה נורא. "היום יש ששמים הרבה יותר, את כל התוספות מסביב. אז עגיל שני באוזן זה כבר בסדר. לא צריך להיות כאלה פנאטיים!".


ואני תוהה: איפה הגבול? האם אנו אמורים להיגרר אחרי החוץ, ולעצור תמיד צעד לפני או לעצור לפי הגבולות שאנו ניצור? או אשאל אחרת: האם אנו נציב לעצמנו גבולות או שנניח לחברה החילונית להתוות אותה עבורנו
ואני תוהה: איפה הגבול? האם אנו אמורים להיגרר אחרי החוץ, ולעצור תמיד צעד לפני או לעצור לפי הגבולות שאנו ניצור? או אשאל אחרת: האם אנו נציב לעצמנו גבולות או שנניח לחברה החילונית להתוות אותה עבורנו, בעוד אנו מתחסדים לעשות צעד אחד אחורה בהמתנה לראות מה עושים הלאה?

אם נתנהל בצורה הזאת של המתנה וצעד לפני, הרי שזוהי פרימיטיביות במיטבה. כי למה שלא נתקדם איתם? מדוע איננו מתעדכנים בזמן אמת?

אך אם אנחנו נתעלם ונחיה על פי דרכנו, והיא תהיה רחוקה מהחילוני, הרי שזוהי נאורות וחשיבה עצמאית המעידה על היצמדות לעקרונות ולדעת תורה. אלא אם כן נחשוב שגם דעת תורה צריכה בדיקה. אלא אם כן נחשוב שגם את התורה יש להצעיד קדימה.

ובכלל, למה בציבור תורני-לאומי או אולי לאומי-תורני צריכה בכלל להיות שאלה כזאת. והעגיל השני הוא רק סמל.

בעלת תשובה עימה שוחחתי השבוע סיפרה לי שבת משפחתה היתה חרדית, והיום היא כבר לא. היום היא "דתית-לאומית", כך סיפרה. "למה הכוונה?", שאלתי. "האם זה אומר שהיא עוברת להתנחלות? האם זה אומר שהיא מניפה דגל בביתה? האם זה אומר שהיא שרה את ההימנון מיד בקומה? במה זה מתבטא?". נבוכה היא הסבירה לי שהיום היא פחות מחמירה, ופחות מקפידה בקטנות.

ואני חשבתי ש"לאומי" זה פשוט עניין יישוב הארץ שנמצא בחשיבות רבה יותר אצל בני המיגזר. לפעמים צריך לראות את הדברים דרך בעלי תשובה.

וכך אנו מתנדנדים לנו: החרדים סבורים שאיננו ממש דתיים, ולא משנה כמה גדולה הכיפה, כל עוד היא סרוגה והחולצה איננה לבנה. (טוב, למי איכפת מה חושבים חרדים...). והחילוניים חושבים שאנחנו דתיים מדי, ולא משנה כמה קטנה הכיפה שלראשכם (ובהחלט איכפת, גם איכפת מה הם חושבים..).

מאחר שאיננו אוהבים גבולות מתחרדים מדי, צריך לבדוק מה קורה אצל בני הנוער? למה הם מציצים כל כך הרבה החוצה? האם זה בגלל שרע להם, משעמם או אולי מפני שגם ה"גדולים" לא מקפידים" והכל פתוח. כל רעיון חדש שווה בדיקה. וזה, מפני שאין הם רוצים להתעמת יותר מדי עם הצעירים.


מאחר שאיננו אוהבים גבולות מתחרדים מדי, צריך לבדוק מה קורה אצל בני הנוער? למה הם מציצים כל כך הרבה החוצה? האם זה בגלל שרע להם, משעמם או אולי מפני שגם ה"גדולים" לא מקפידים" והכל פתוח
וכך, מפי עוללים ויונקים אנו לומדים. ואני בטוחה שלא זאת הייתה הכוונה.

ואם נראה לכם שהנושא הזוי לא שייך, אוסיף שכבר יש בנות ממשפחות תורניות, באמת לא הרבה, חרדי - לאומי ממש, שמנקבות לעצמן חור שני לתפארת האוזן. אם היה זה כמרד, אז טוב שיהיה. אך בהיתר ובהסכמה? זה מוגזם. הרי לאחר שזה יהפוך לנורמה חלילה, נעבור הלאה... שלישי ומי יודע? הרי צריך להיות בעניינים.

אולי צריך להעלות את הנושא ולהבהיר: יש לנו גבולות. ומורים, הורים ורבנים צריכים להתחיל לסמן אותם. מספיק לשוטט כסהרוריים ולבדוק מה מתאים לנו.

עשו סייג לתורה. עשו סייג להופעתכם.