אבל נוסיף כאן נדבך נוסף. יש פגם וחיסרון במי שאינו מודה ומשבח ומהלל ביום הזה. חז"ל מספרים כי ביקש ה' לעשות חזקיה המלך משיח, ולקיים בסנחריב וצבאיו חזון גוג ומגוג (סנהדרין צד.). קטרגה מידת הדין "חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?" ומיד נסתתם החזון ונמנעה הגאולה הצפויה. מניין בא לחזקיה ליקוי זה? הפסוק מעיד עליו "כי גבה לבו". 
אבל נוסיף כאן נדבך נוסף. יש פגם וחיסרון במי שאינו מודה ומשבח ומהלל ביום הזה. חז"ל מספרים כי ביקש ה' לעשות חזקיה המלך משיח, ולקיים בסנחריב וצבאיו חזון גוג ומגוג
שואלים במדרש רבה (שיר השירים ד', פסקא תשורי מראש אמנה) הרי חזקיה היה מלך צדיק, ואתה אומר גבה לבו? אלא ישעיה הנביא בא ליחזקיה ותבע ממנו "זמרו ה'!" (ישעיה י"ב) תמה לו "למה?" ענה לו "כי גיאות עשה!" ענה לו חזקיה "מודעת [ו' בניקוד שורק] זאת בכל הארץ". כלומר: "מה אנו צריכים לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה? כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו. לא כבר עמד גלגל חמה (בימי יהושע) באמצע הרקיע, וראו (האומות) נסיו וגבורותיו של הקב"ה עד סוף העולם?". כלומר המאמין הגדול הזה היה סבור שאין צורך להכביר במלים, כי כל בר דעת מכיר שליטתו המוחלטת של הקב"ה בעולם. ושם במדרש מובאת דיעה נוספת: "אמר חזקיה: תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה". עד כאן לשונו. הרי דווקא מתוך גדולת התמדתו בלימוד תורה, זלזל בצורך להקציב זמן לומר ההלל, ולימוד התורה ישמש "כפרה" על חוסר אמירת השירה.
אבל יודעים אנו שטעה בזה. למה? מסביר מהר"ל העניין כי כאשר מופיע בעולם נס, בא העולם על שלמותו. והאדם כאשר הוא בשלמות איננו יכול להתאפק ולידום, אלא השירה פורצת מתוך לבו ומפיו ("נצח ישראל" פרקים מ"ג, נ"ג ועמ' קע"ו, קצ"ח). כאשר האדם איננו מתרגש, סימן הוא שעדיין לא הבין גדולת העניין וזהו חסרון.
[צריכים להודות לה' לא רק אלו שהיו כאן בתקופה ההיא, אלא גם כל מי שיש לו תועלת מהחכמים שהיו פה בזמן ההוא, כמבואר על פי ר' חיים ולוז'ין (מובא ב"הגאון החסיד מוילנא", על ידי ר' בצלאל לנדוי (עמ' ט"ו, הערה 12)].
נוסף על המימד של הצלה ממוות לחיים, יש כאן גם שבח ותהילה על הצלת עיר הקודש ירושלים. כותב מהר"ל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם" (נצח ישראל, פרק כ"ג, עמ' קי"ז). משום מה? אלא חז"ל מלמדים כי ירושלים נקראת על שמו של הקב"ה. הפסוק האחרון של ספר יחזקאל קורא לעיר זו "ה' שמה" (ש' מנוקדת קמץ) וחז"ל דרשו המלה כאילו ש' מנוקדת שבא (בבא בתרא עה ע"ב). מה פירוש? מבאר מהר"ל: "כי כל שם מורה על אמיתת הדבר מה שהוא וכו' וכו'. וירושלים בעולם התחתון מורה על השם יתברך שהוא שוכן בה" (שם, פרק מ', עמ' ק"ע). ועוד: "ירושלים אינה עיר טבעית כמו שאר עיר, רק היא עיר אלוהית במעלתה האלוהית" (שם, תחילת פרק נ"א). "והבונה חורבה מן חורבות ירושלים, הוא בנין אלוהי קדוש כאשר ידוע" (נתיבות עולם, נתיב גמ"ח, סוף פרק ד). ע"ע בספרו גבורות השם, עמ' קנ"א, איך ולמה בזכות ירושלים זכינו לקריעת ים סוף!
נוסף על המימד של הצלה ממוות לחיים, יש כאן גם שבח ותהילה על הצלת עיר הקודש ירושלים. כותב מהר"ל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם" זאת כיוון שמצפים אנו לבניין בית המקדש, והעיר הנשגבת הזו היא תהיה גיא חזיון, מקור השראה של נבואה, הרי כל המקום מיועד לעילוי. בספרנו "אוצרות התורה" (פרשת ראה, עמ' 631) הבאנו פרטים רבים על קדושת העיר. ובספרנו "דרישת ציון" (עמ' 221-227) ביארנו חלק משבעים שמותיה, ולכן כאשר קבלנו מתנה יקרה זו, יקר הערך שאין יכולת אנושית להגיד כל שבחיה, ודאי עלינו להודות ולהלל ולשבח על מענק שמים זה. אפשר שאין חובה להגיד הלל, כמו שאין חובה לרכוש בגד ארבע כנפות כדי לתלות שם ציציות (תוספות, ערכין ב: ד"ה הכל חייבין בציצית) וכמו שאין חובה לרכוש בית כדי להקים מעקה, אבל הנפש השלימה היא מעצמה גועשת ורועשת ונרגשת לזמר שבחי ה' על ניסיו ונפלאותיו.
מפורסם בישיבות ספר "נחלת דוד" על מסכתות של תלמיד הגר"ח ולוז'ין. הוא גם כתב ספר דרשות "בית דוד". בדרוש י"ב (במהדורה המצולמת ב"אוצר החכמה", עמ' 128) קובע כי ע"י אמירת שירה אנו זוכים להמשך של עוד ניסים בעתיד, ולגאולות נוספות. בס"ד מצאתי זאת גם ב"שפת אמת" (על חנוכה, שנת תרל"ב) זו לשונו: "עשאום יום טוב בהלל והודאה. פירוש ע"י שהכירו גודל הישועה מהשי"ת והללו והודו בכל לבבם, ע"י זה המשיכו הארת הנס לעולם. וכן צריך להיות כל אדם, כשמרגיש איזה ישועה ומתגלה הטוב בגודל חסד ה', כפי השבח והודיה שנותן, כך נשאר אצלו לדורות" עכ"ל.
רבנו אברהם בן הרמב"ם (מובא בפירוש על "ספר המצוות לרבנו רס"ג", ח"א עמ' 515) מבאר שאין כוונת חז"ל (פסחים קי"ז.) שאנו נאמר עצם נוסח ההלל, "אבל רצה השי"ת שיאמרו שירות ותשבחות במאורעות אלו באיזה מלים שיהיו, כמו שנתחייבו הלויים בקרבן. ומצות עשה [דאורייתא היא] "שירו לה' כי גאה גאה" (שמות ט"ו, כ"א) וכו' ונתחייב בזה ג"כ אשר נהללו ונשבחו ית' בכל זמן יתראה לנו נצחונו וגבורתו. ועל כן אמרו כי הלל בימי חנוכה דאורייתא".