ימים לא קלים עוברים על אהוד אולמרט, לאחרונה, עקב החקירות בהם הוא נתון. גורם בכיר המקורב לראש הממשלה מסר כי באחד הבקרים נראה אולמרט נינוח במיוחד, חיוך רחב נסוך על פניו. הוא היה ממש מדושן עונג. "לא יכולתי להתאפק", מספר אותו גורם, "ושאלתי אותו: אהוד, תגיד, מה קרה? יש משהו שאני לא יודע? האם הדולר עלה? למה אתה כל כך אופטימי פתאום?". למשמע השאלה הוא קם מכיסאו, חיכך את ידיו זו בזו בהנאה, חייך לעברי, ואמר: 'תקשיב לי טוב. זה יהיה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. הם, המתנחלים, ימשיכו לריב ביניהם, יתבשלו במיץ של עצמם, ואני אבוא ואקטוף את הפירות. דרכנו כבר סלולה. קדימה לעבודה'. הוא סיים בעליצות מופגנת, והמשיך ללשכתו".

בפתח הדברים אקדים ואומר שאינני עסקן ציבור ולא איש פוליטי. אני יהודי פשוט מארץ ישראל שזועק משום שכבר אין לו כוח לידום.



בשבועות האחרונים עלה (או שמא ירד?) המאבק על הארץ קומה. כל מי שמסתובב בכבישי יו"ש, מסתכל מעט מסביבו או לחילופין עוקב אחרי עלוני השבת והעיתונות הפנים מגזרית מבחין בכך מיד

בשבועות האחרונים עלה (או שמא ירד?) המאבק על הארץ קומה. כל מי שמסתובב בכבישי יו"ש, מסתכל מעט מסביבו או לחילופין עוקב אחרי עלוני השבת והעיתונות הפנים מגזרית מבחין בכך מיד. מאמרים, פשקווילים, ופלאיירים העוסקים בהטחת האשמות הדדית תחת הכותרת הנצחית "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", יוצאים לאור בקצב מסחרר כאשר כל צד נאבק על עמדתו נגד הצד השני.

האמינו לי. קראתי את כל המודעות, למדתי לעומק את כל הטיעונים המלומדים. אינני שופט ואיני יודע מה קרה ואם קרה במיגרון ביום העצמאות. כך גם אינני מכיר את כל מכלול הנתונים הרלוואנטיים בסוגיית "הסכם המאחזים". אבל תאמינו לי, זה ממש לא משנה. בסופו של יום מהדהדת בתוכי השאלה: האם באמת שכחנו מול מי אנו צריכים להיאבק בשעה זו? האם באמת איבדנו פרופורציות, וממחלוקת עניינית נוקבת ככל שתהיה הפכנו לשק האגרוף של עצמנו? זה מה שיש לנו לעשות בתקופה הרת גורל זו?

הרבה מבני הנוער הם העומדים בעין הסערה. כאן, במפגש שבין ה"זקנים" וה"נערים", טמון לדעתי שורש העניין שהוא גם האתגר הגדול הניצב לפתחנו כעת. במועצת יש"ע יושבים אנשים, חלקם כבר בעלי שיער אפור שלהם זכויות רבות בבניין הארץ. עוד לפני שהרבה מבני בנוער שנאבקים בהם היום נולדו, הם כבר התרוצצו על הגבעות. במשך שנים רבות הם נלחמו יום - יום, שעה - שעה לביסוסו של מפעל ההתיישבות. אי אפשר לקחת מהם זכויות אלו, כשם שאי אפשר לקחת מהם את ניסיונם העשיר והבנתם במימוש החזון הגדול לתרגומו המעשי, בשטח, למרות כל הקשיים מסביב. זהו סודם של הזקנים, שילוב של ניסיון חיים ארוך עם תבונה מזן מיוחד שאפשר לרכוש רק בבית המדרש של החיים ולא בשום מקום אחר.

נכון, גם אני הייתי בתמוז תשס"ה בכפר מימון (ואני חוזר לשם מידי פעם...). גם אני התאכזבתי מאוד לנוכח הסיום המינורי, אבל האם באמת מישהו חושב שכיום אותם זקנים מתפקדים כיועצי הנדל"ן של אולמרט וליבני לסחר בחלקי ארץ?! האם ארץ ישראל אינה יקרה לליבם עוד? לי התשובה ברורה.



אז אולי הגיע הזמן שבמקום להיאבק בתוכנו, זקנים מול נערים, נעשה מאמץ עליון לשלב כוחות זקנים עם נערים. הרי ברור לכל שחילוקי הדעות האמיתיים הקיימים בתוך המחנה פנימה מתגמדים לעומת הסכנה האורבת לכולנו

בני הנוער היקרים שלנו הוכיחו בשנים האחרונות לא פעם שהם בעלי אש יוקדת ומסירות נפש אמיתית על ארץ ישראל. יש דבר מאוד בריא בלהט הזה. זהו סוד הנעורים, התלהבות פשוטה טבעית שאינה מתפלספת. אנרגיות אדירות זורמות בדמם של בני הנער, ואנו עומדים ומתפעמים שוב ושוב. לעיתים משמשים הנערים ככוח מדרבן, מזרז ומזכיר לזקנים שאולי אחזה בהם שחיקה מועטת או שמא התעייפו מעט. אומנם, זאת יש לדעת: בני הנוער נוטים לעיתים לראות את התמונה באופן דיכוטומי, שחור- לבן, בזמן שהיא קצת יותר צבעונית...

אז אולי הגיע הזמן שבמקום להיאבק בתוכנו, זקנים מול נערים, נעשה מאמץ עליון לשלב כוחות זקנים עם נערים. הרי ברור לכל שחילוקי הדעות האמיתיים הקיימים בתוך המחנה פנימה מתגמדים לעומת הסכנה האורבת לכולנו. מתוך ענווה אמיתית של נתינת מקום גם לצד השני והכרה בסגולותיו הטרומיות יכול להיווצר בסיס להידברות בין הצדדים, כזו שהיא כל כך נחוצה לנו היום. הידברות שתוביל לשביל הזהב המשלב שיקול דעת עם התלהבות, חשיבה רחבה עם עוצמתיות.

אני יודע, מן הסתם יהיו בין קוראי המאמר כאלה שיאמרו לעצמם: נו, זה כל כך נאיבי. לטעמי, העמקת המחלוקת בתוכנו פנימה היא היא הנאיביות. אם לא נעשה בהקדם מאמץ עילאי, לאחד את כל אוהבי ארץ ישראל, אזי אולמרט (או יורשו בתפקיד) ימשיך לחייך, ואנו נתחיל לארוז מזוודות.