אבל יש עוד הסבר מדוע כתוב "ויבוא עד חברון" בלשון יחיד. הנצי"ב ("העמק דבר", במדבר י"ד, כ"ד) מבאר כי כלב רצה לחזק את מידת ביטחונו שבהקב"ה, ולהיכנס דווקא למקום סכנה. כיוון שהמרגלים זממו להמס לבב אחיהם בני ישראל ולטעון על הגויים שבארץ כנען "כי חזק הוא ממנו", פעל כלב במשקל הפוך, להטות את המאזניים כי מוכנים אנו להיכנס ללוע הארי, כי מאמינים אנו בלב שלם כי הקב"ה יקיים את הבטחתו לאבות שאנו נירש את הארץ. זהו פירושו של פסוק אחר. כאשר הקב"ה ייעד לכלב גדולות ונצורות, אמר "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה, וזרעו יורישנה" (במדבר י"ד, כ"ד).
אבל יש עוד הסבר מדוע כתוב "ויבוא עד חברון" בלשון יחיד. הנצי"ב ("העמק דבר", במדבר י"ד, כ"ד) מבאר כי כלב רצה לחזק את מידת ביטחונו שבהקב"ה, ולהיכנס דווקא למקום סכנה
מה עניין ה"רוח" הזה? ומה רצה להגיד בביטוי "וימלא אחרי"? ויש כאן עוד שינוי מתפיע. אות ל' של "וימלא" מנוקדת בדגש. זה תמיד מראה על חוזק. וכן כתב הנצי"ב על מאמרו של פרעה "צאו מתוך עמי" (שמות י"ב, ל"א) ואות צ' של "צאו" מנוקדת בדגש שלא כרגיל. לומר כי פרעה צרח מלה זו בחרדה גדולה ("העמק דבר", שם). כן במלת "וימלא" מבאר "העמק דבר" (במדבר לב, יא) מדוע יש אות ל' עם דגש, להראות הדגשה כי כלב הכניס את עצמו לגמרי תחת השגחתו של ה'. ללמד: "אי אפשר להיות בארץ ישראל אם לא בהשגחתו של הקב"ה, וזהו לטובה גדולה וכו'. היה [כלב] מהלך עד חברון בלי פחד, לראות בני הענק וכו' שהכניס את עצמו בכוונה [תחילה] במקום ש[על פי הטבע] אינו בטוח, כדי להיות נסמך על השגחתו של ה'". עד כאן לשונו.
חזר משה רבנו על מוסר זה בשם ה', בנאום דבריו לישראל לפני פטירתו, "אם יראה איש באנשים האלה, הדור הרע הזה, את הארץ הטובה אשר נשבעתי לאבותם. זולתי כלב בן יפונה הוא יראינה, ולו אתן את הארץ אשר [ד' מנוקדת קמץ] דרך בה ולבניו, יען אשר מילא אחרי ה'" (דברים א, לה-לו). שוב כאן יש דגש באות ל' של "מילא" (וכמעט לא נמצא כן בכל שאר אותיות ל' שבתורה) חוזר הנצי"ב "שנכנס לחברון במקום סכנה, למען העלות עליו השגחתו [של ה', שהבטיח לנו את הארץ]. וזה הדבר אשר היה כלב מצויין [לטובה יותר] מיהושע, באותה שעה שהזמין [את] ה' לפניו" עכ"ל הנצי"ב.
וכל דבר צריך שיקול דעת והכרעה. אבל כוונתנו לעודד המשך דירתם של המתנחלים ביש"ע, שדרות וכו', וכן על המשך אחיזת כלל ישראל בכל מרחבי ארצנו, למרות האיומים התמידיים המאיימים עלינו מסביבאם כן גם בדורנו, אפשר לציבור המתנחלים ללמוד חיזוק להנהגתם ממה שכתוב "ויבוא עד חברון". כלב תקע שורש בארץ ישראל וזכה לנחלת ארץ ישראל, דווקא בגלל שסמך על השגחת ה' שיקיים לנו את הבטחתו. לא חש כלב מפני הסכנה הנגלית. דומה לכך כתב הנצי"ב בעניין הויכוח בין בני בנימין לבין בני יהודה בעת קריעת ים סוף, ואז שבט בנימין קפץ לתוך הים עוד בטרם נתפלגו מימיו. שבט יהודה רגמו אותם באבנים כי סברו שראוי להיות מתונים, ראוי להמתין עד שרוח קדים עזה תנשב ותייבש את המים בדרך טבע, ואז יעברו את הים. כי הייתה דעת בני יהודה כי כבודו של הקב"ה למעט את הנס כמה שאפשר. אבל שבט בנימין היו סבורים שכבודו של הקב"ה להראות נס נגלה, ולכן לא חששו לסכנה. ("העמק דבר" על דברים ל"ג, י"ב, הרחב דבר. והביא סמך לזה מדברי המדרש המובא בתוספות, סוטה דף לו ע"ב). והמתנחלים בימינו נוטים אחרי חינוכו של שבט בנימין. לכן היה בית המקדש בחלקם, ונסים קבועים שם (ע"פ הנצי"ב).
אבל גם פרשנות זו היא בעייתית. הרי התורה מצוה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", והעירו חז"ל שחייב האדם להיזהר לא להכניס את עצמו למצב של סכנה (ברכות לב ע"ב). ועוד אמרו שאין לעבור תחת קיר נטוי, שמא אין עושים לו נס. ואם עושים לו נס, מנכים לו מזכויותיו (תענית כ ע"ב). אלא כוונת הדברים האלה איננה להתגרות בסכנה נגלית כמו להסתובב ללא נשק ב"קסבה" ומחנות פליטים ערבים. הרי גם כלב לא הפגין בפני הכנענים במפורש "תראו אותי, אני ישראלי!". וכל דבר צריך שיקול דעת והכרעה. אבל כוונתנו לעודד המשך דירתם של המתנחלים ביש"ע, שדרות וכו', וכן על המשך אחיזת כלל ישראל בכל מרחבי ארצנו, למרות האיומים התמידיים המאיימים עלינו מסביב. התורה כתבה על כלב כדי ללמדנו אומץ לב (כלב לשון "כולו לב").