עד כמה צריכה להיות בליבנו הדרישה לשַקֵם את ירושלים, ולבנות היכל תפארת לה'? ענה על כך הקדוש העליון הרב יהודה הלוי, בסוף ספרו "הכוזרי" על הפסוק: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהילים ק"ב, י"ד-ט"ו). זאת אומרת, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה" עכ"ל. כלומר חוסר תשוקה שלנו הוא המונע בניין ירושלים.
לכן המנהגים הנפוצים בישראל בימי שלושת השבועות: מניעת הנישואין, מניעת הגילוח, מניעת אכילת בשר מאז ר"ח אב, וצמצום הרחיצה וכו' כולם הם דברים חיצונים שאומנם מחוייבים אנו בהם, אבל הם אינם העיקר
לכן המנהגים הנפוצים בישראל בימי שלושת השבועות: מניעת הנישואין, מניעת הגילוח, מניעת אכילת בשר מאז ר"ח אב, וצמצום הרחיצה וכו' כולם הם דברים חיצונים שאומנם מחוייבים אנו בהם, אבל הם אינם העיקר. העיקר הוא לעורר את ליבותינו לדרוש את בניין ציון (ראש השנה ל.). העיקר הוא החיוביות שבדבר, להביע בפה ובכתב כי רוצים אנו מרכז רוחני עליון במעלה ששם שכינת עוזו של ה' שורה. כשם שאנו מקימים בתי כנסיות מפוארים, כי שם אנו מתרכזים בתפילה, כי שם אנו מגיעים לרגשי הוד והדר, שם אנו מכירים שיש לנו "אבא" ויש עם מי לדבר.
כמו כן אנו זקוקים למקום המקדש כדי להחזיר עטרת הקרבת הקרבנות, הגשת מיני מנחה, השתחוויה על רצפת הר הבית, פנייה אל הכרובים שבקודש הקדשים, וככל שכתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג' פרק מ"ה, עמ' שע"ט-ש"פ) לעורר בנו את הרגשיות האצילה. פעילות חיצונית זו תעורר בנו תחושות פנימיות נכבדות, עד שנגיע לענוה אמיתית, עד שנגיע לאהבת כל האנושות וכל היקום, עד שנגיע למחשבות אציליות ומרוממות. לעומת זאת, אווירת החיים הציבוריים בארצנו היא לעת עתה בשפלות חיי השוק, מפני דרכם של כמה פוליטיקאים, וארחות זדוניות של העיתונות החופשית. מתי וכיצד נגיע חזרה לישראליותנו המקורית והטהורה? כאשר יהיה לנו מקדש בהר הבית בירושלים, ממנו נתחנך לערכים אמתיים.
כמו כן אנו זקוקים למקום המקדש כדי להחזיר עטרת הקרבת הקרבנות, הגשת מיני מנחה, השתחוויה על רצפת הר הבית, פנייה אל הכרובים שבקודש הקדשים, וככל שכתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג' פרק מ"ה, עמ' שע"ט-ש"פ) לעורר בנו את הרגשיות האצילהנוסף להנ"ל, על כל אחד ואחד מאיתנו ללמוד בכל יום פרק או שני פרקים בהלכות בית המקדש;או בפרקי המשנה, או ברמב"ם, או בספרי המבארים (כמו המלבי"ם על ויקרא, או בספר "תורה תמימה" על ויקרא). לא די במנהגי זיכרון בשלושת השבועות הללו. עלינו להתעורר לעסוק בכך כל שס"ה ימי השנה, בכל יום פסיעה אחת. ובזה נקיים גם כן דרישת ציון.
הנביא מנבא דבר ה' לירושלים: "כי אעלה ארוכה לך, וממכותיך ארפאך נאום ה'. כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה" (ירמיה ל', י"ז). הגמרא מביעה תביעה שנעשה זכר לירושלים, ואמרו "מכלל דבעי דרישה" [כלומר חייבים לדרוש תיקונה של ציון] (ראש השנה ל.). אבל משום מה הביאו חז"ל את כל הפסוק הארוך הזה, כל שבע עשרה המלים? היה די בחמש המלים האחרונות בלבד: "ציון היא דורש אין לה"? אלא רצו חז"ל ללמדנו כי בזאת שנדרוש לציון יש תרופה לציון ("ארוכה ומרפא"). כאשר אנו נעורר על כך, כל אחד במקומו ילמד יום - יום בהלכות המקדש, אפילו רק כמה דקות בלבד, בזה ישיב ה' את שבותנו.