נצח ישראל - המשך

בעיות נועדו לבחון את אמונתנו, במי שהבטיח את ההבטחה

הרב משה צוריאל , י"ט בתשרי תשס"ט

הרב משה צוריאל
הרב משה צוריאל
צילום: עצמי

שאלה שנייה נשאל בעניין חזון נשגב זה:

כאשר אברהם אבינו התלונן לפני ה' שאין לו צאצאים, הבטיח לו ה': "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. הבט נא השמימה וספור הכוכבים. אם תוכל לספור אותם? כה יהיה זרעך". מיד אחר - כך כתוב: "והאמין בה'" (בראשית ט"ו, ד'-ו'), ומפרש רש"י: "(אברהם) לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו 'במה אדע?'". כלומר כאשר ה' המשיך בדיבורו: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" ענה אברהם "במה אדע כי אירשנה?". זהו פלא גדול. למרות שהוא עקר וכבר הגיע לגיל שבעים, ומפורש (בראשית י"א, ל') שגם אשתו שרה הייתה עקרה, הוא מאמין ללא היסוס שה' יעניק לו ולד, אבל על מתנת ארץ - ישראל הוא מפקפק ודורש אות כדי לוודא את אמונתו? אם בדבר שהוא נגד הטבע הוא מאמין, מדוע יהסס להאמין שה' ייתן לו אחוזת קרקע בארץ ישראל?

עונה על כך מהר"ל ("גבורות השם", פרק ח', עמ' מ"ו) כי אברהם שאל "באיזו זכות?". זו לשונו: "יש לך לדעת כי הארץ אשר נתן הקב"ה לאברהם היא ארץ קדושה נבדלת מכל האדמה, ולכן רצה לדעת באיזה זכות יירשו הארץ הזאת? ולפיכך השיב לו שזה בזכות הכפרות [הקרבנות שהם יביאו, כנרמז בהמשך חזון ברית בין הבתרים, כמפורט ברש"י] כאשר תדע סוד הכפרות אשר נתן הקב"ה לישראל, מורה על שישראל קדושים בעצמם, נבדלים מן הפחיתות . וכו' וכו'. וכמו שהארץ הקדושה מצד קדושתה אינה סובלת החטא, כמו שאמר" 'ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה' (ויקרא י"ח, כח) כך ישראל מצד קדושתם אינם מסוגלים אל החטאים וכו'. ודומה למי ש[הוא] בעצמו יפה וטהור, שאם נתלכלך בטיט, חוזר מיד לטהרתו לפי שבעצמו הוא טהור. ומי שהוא מזוהם ומאוס, אין הלכלוך יוצא ממנו לעולם, לפי שנוסף [ע"י מים וסבון] לכלוך על הלכלוך. לכך הכפרות שיש לישראל הוא מורה על עצם מעלה נבדלת שיש לישראל, שבאותו מעלה יש להם כפרת החטא. ולפיכך בזכות זה יירשו את הארץ. וכו'. וכן לכל אומה ואומה נתן [ה'] ארץ לפי מה שהם. וכל דבר יש לו מקום לפי טבעו ומעלתו". עד כאן לשון המהר"ל.

מהר"ל חזר פעמים רבות על עיקרון זה שישראל הם בעצם רחוקים מפחיתות הרע והחטא. חטאיהם הם רק במקרה כי היו בסביבה רעה, כי קיבלו חינוך קלוקל, כי התערבו בין האומות. כלומר אם לא יצר הרע המפתה אותם, לא היו נכשלים בחטא כי הם טובים בעצם. מה שאין כן חלק מהאומות הם ברבריים, שקועים ברשעות ושמחים באכזריות ורוע לב, גם בלי מלחמת היצר וגם בלי שמפתה אותם. כך כתב מהר"ל (נצח ישראל, עמ' י"ד, ע"ח, קצ"א).

אם יורשה לי להוסיף ראיה לדבריו, אפשר לנו להבחין זאת כשנעיין בתרבות הגויים. יש אומות הנהנות מדו-קרב. הספורט הלאומי שלהם הוא אגרוף או התאבקות. בספרד בימי הביניים העמידו אדם מול שור המורגז, לראות אם יצליח להימלט מנגיחת קרניו. בדרום אמריקה יש אומות שהספורט שלהם הוא קרב תרנגולים, המלומדים לפצוע זה בזה. גם מהספרות של הגויים ומסרטיהם אנו רואים נטיות סדיסטיות, סיפורי רצח, אלימות ופראות, עלילות של שוד ושבר, סיפורי שוטרים ושודדים או של רומנטיקה אסורה, סיפורים הניזונים מרוע לב. אבל ספק לי אם מיני ספורט הנ"ל וסיפורים של עלילות אכזריות יצליחו בציבור יהודי אמוני. ואם לצערנו חלק מעמנו כעת מתעסק בזה, הוא מפני "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהילים ק"ו, ל"ה).

ולכן כיון שהאופי של עם ישראל הוא אופי מוסרי, אופי נקי משחיתות, אפשר לו להביא קרבן ככפרה. חילוק זה דומה למה שכמעט כל הקרבנות מובאים רק על מעשה שוגג, ולא על דבר הנעשה במזיד וברצון. כי מעשה השוגג נובע מגופניות האדם, ולא מפני החלטה רצונית ושכלית (חידושי אגדות למהר"ל, על מנחות נ"ג. גבורות השם, עמ' נ"ז). לכן יש לכך כפרה. כיון שכן, עצם הבאת הקורבנות מוכיחה כי אנו עם נאצל, ובידינו לזכות לקבל את ארץ הקודש אשר עליה אנו מברכים ברכה מיוחדת בברכת המזון. כדברי מהר"ל ("נתיבות עולם" חלק א', עמ' קל"ו): "מה שהשלים ישראל יותר שנתן להם השלמה זאת, ארץ מיוחדת ארץ קדושה נבדלת מכל הארצות, ובזה הם נבדלים מכל האומות". ולכן כאשר ה' הראה לאברהם מעשה הקרבנות (כפירושו של רש"י) הוא הוכיח לו כי ראויים אנו לקבל את ארץ ישראל.

ויש עוד עניין בהבאת קרבנות, שהאדם לומד מכך התבטלות מלפני בורא עולם. הוא מכיר באופן מוחשי שחיינו אלה אינם קבועים לנצח, אלא הם חולפים ועוברים (עיין ביאור מהר"ל, "גבורות השם" פרק ס"ט). ובזה חוזר האדם להידבק בקונו שהוא נצחי וקיים. בית חינוך גדול היה בית מקדשנו. כל המקריב קרבן חזר מיד להכרה שכלית, והתחרט מחטאו. ועוד רעיון יקר בעניין הקרבנות, עיין דברי המלבי"ם בענייננו (בראשית ט"ו, תחילת פסוק ט'). אוי, כמה טובה אבדנו במה שאין לנו בית המקדש בימינו.

יש אצל מקצת בני עמנו רתיעה מהרעיון של הקרבת קרבנות. נדמה להם שיש בכך אכזריות ללא צורך, אבל יש לשאול אותם המפקפקים אם נוהגים הם לאכול בשר עופות ובהמות. אם מצפונם המוסרי אינו מעיק להם על שחיטת בעלי חיים לשם תאבונם לאכול, מדוע יעיק להם שחיטת עופות ובהמות לשם מטרה חינוכית? הרי מטרה זו עדינה יותר ונשגבה יותר מהנאתם הגופנית והאישית. דרגות שונות יש בין היצורים. כמו שהשתמשנו בסוסים וכיוצא בזה לגרור עגלות נסיעה ומשא וכמו שהמדע המודרני משתמש בשפני ניסיון בבדיקות מעבדה כדי להמציא תרופות חדשות לתועלת האנושות, כן ודאי אין בזה קלקול סדר אם משתמשים אנו בבעלי חיים כדי להקנות מעלה יתרה מוסרית לבני אנוש.

אומנם אומללים אנו שאין בידינו המקדש, אבל חז"ל הזכירו כבר תחליף מועיל לזה. כך תיארו לנו מעמד ברית בין הבתרים, והדו-שיח שבין הקב"ה ואברהם: "במה אדע כי אירשנה?' אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם, שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו [הקב"ה] לאו. אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? אמר לו [הקב"ה] קחה לי עגלה משולשת וכו' [וכדברי רש"י בבראשית טו בשם חז"ל, מדובר על הבאת הקרבנות]. אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח [ניחא] בזמן שבית המקדש קיים. בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו [הקב"ה] כבר תקנתי להם סדר קרבנות. כל זמן שקוראים בהן, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם!" (מגילה ל"א, ע"ב).

הרי לפנינו כי אפשר לקרוא משניות בסדר קדשים או ללמוד בחיבור הרמב"ם בחלק הקרבנות, או לקרוא הפסוקים הנדפסים בסידור תפילה (לפני הודו של שחרית), ובזה זוכים אנו לחיים וגם למתנת ארץ ישראל.

זהו הלקח מברית בין הבתרים.