רבקה אשת חיל - המשך

רבקה אמנו נמנעה מלצער את בעלה הנשגב, יצחק.

הרב משה צוריאל , ט"ו בחשון תשס"ט

הרב משה צוריאל
הרב משה צוריאל
צילום: עצמי

למדנו מפי חז"ל הנהגה נימוסית זו גם לעניין אחר. כאשר נודע לאדם כי מת מי שהוא, אין מהראוי לספר לאחרים בשורה רעה זו. חז"ל אמרו על כך "ומוציא דיבה הוא כסיל" (פסחים ג', ע"ב). בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ת"ב, סעיף י"ב) החמירו כל כך בזה עד שאפילו לעניין להודיע לאבלים עצמם (אב ואם, בן ובת, אח ואחות, והבן זוג) פסקו: "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו [שמתו] ועל זה נאמר 'ומוציא דיבה הוא כסיל'. ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין, כיון שאינו יודע. (מיהו) [אבל] אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר לו 'חי הוא'. והוסיף רמ"א: ומכל מקום בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש. אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם". עד כאן לשונו (ואחד מהפוסקים העיר שמכל האחים יש להודיע רק לבן אחד בלבד, כלשון רמ"א בלשון יחיד "שיאמר" קדיש.


רופאי זמננו מעידים כי דאגה קשה וצער עצום מזיקים ללב, לכליות, למעיים ועוד חלקי גוף שונים. יש והדאגות גורמות פריחה בעור האדם. בשורות רעות גם מזיקות לבהירות השכל, ולכן אם אין צורך גדול יש להיזהר מאד בזה. כל שכן אישה טובה וצדקת כמו רבקה שמרה על בריאותו של בעלה
מאיזה טעם הקפידו כל כך חז"ל שאין לספר בשורות רעות? ענה על כך החיד"א "הזהר מלבשר בשורה רעה וכו' כי אתה גורם נזק גדול. שהשומע יתעצב וימעט בעבודת ה', והעוון תלוי בך" ("עבודת הקודש", צפורן שמיר, ס"ק קעא). והזכיר זאת בקצרה "פלא יועץ", סוף ערך: בשורה. אבל בנוסף לנזק שהזכיר החיד"א יש קלקול בהבאת בשורה רעה שמזיקים לבריאות גופו ונפשו של השומע. ברור הדבר כי "אנחה שוברת חצי גופו של אדם" (ברכות נח ע"ב). רופאי זמננו מעידים כי דאגה קשה וצער עצום מזיקים ללב, לכליות, למעיים ועוד חלקי גוף שונים. יש והדאגות גורמות פריחה בעור האדם. בשורות רעות גם מזיקות לבהירות השכל, ולכן אם אין צורך גדול יש להיזהר מאד בזה. כל שכן אישה טובה וצדקת כמו רבקה שמרה על בריאותו של בעלה.

ספר "הכתב והקבלה" הנ"ל מביא מקור נאמן לדבריו. במדרש בראשית רבה (פרשה סה) קבעו "לא ממה שהיתה רבקה אוהבת את יעקב יותר מעשו עשתה את הדבר הזה. אלא אמרה לא יעלה [עשו] ויטעה ההוא סבא, על שם 'מצדיק רשע, ומרשיע צדיק, תועבת ה' גם שניהם' (משלי יז, טו). ועל ידי שהצדיק (ה' מנוקדת חירק) רשע, כהו עיניו של יצחק "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות".  עד כאן לשון המדרש.

כאשר יצחק הבין שטעה בהערכת ערך הבנים, הוא שמח למפרע מזה שבירך את יעקב: "גם ברוך יהיה" (בראשית כ"ז, ל"ג). בסוף הפרשה הוא שלח את יעקב לקחת לו אישה ממדינת ארם, ואז בירך אותו בנפש חפצה: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אחריך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם" (בראשית כ"ז, ד'). הרי בתחילה כלל לא העלה על דעתו לברך בסגנון זה את עשיו, כאשר עמד לפניו יעקב וחשב עליו שהוא עשיו? אלא אחרי המעשה וראה גיהנם פתוח לו מתחתיו כשנכנס לפניו עשיו (רש"י כ"ז, ל') תפש את טעותו, ושמח שמחה רבה שהצילו אותו מטעותו. על ידי ריבוי שמחתו זכה לבהירות המחשבה, והוסיף ברכות עדי עד.

ברור כי אילו ידע מה חלקה של רבקה בתרמית זו, היה מודה לה בכל לב ונפש.