סיבת צרותינו, שנאת חינם - המשך

ללמוד ממעשה יוסף ואחיו, מה גרמה להם השנאה?

הרב משה צוריאל , י"ח בכסלו תשס"ט

הרב משה צוריאל
הרב משה צוריאל
צילום: עצמי

גם בין שומרי התורה והמצוות, גרועה חלקנו בשנאה הדדית. כולם חובשים כיפות, אבל משום מה חלק מלובשי כיפות השחורות התפורות שונאים לחובשי הכיפות הסרוגות הצבעוניות. וכן להיפך, חלק מהקבוצה השנייה גומלים בשנאה לאלו שבקבוצה הראשונה. אצל כמה יש שנאה בין עדות שונות. בעקבות מידה רעה זו יש קיפוח במוסדות חינוך, ובהשגת דירות בשכירות או בהשגת עבודה להתפרנס ממנה. אלו ממפלגה דתית זו שונאים לאחרים שממפלגה דתית אחרת. וגם בתוך מפלגה אחת, לפעמים בני סיעה זו שונאים סיעה אחרת. רק לפני כמה שבועות הפסידו המפלגות החרדיות בבחירות לראש העיר בירושלים, זאת מפני נקמנות שנהגו שני חצרות של "חסידים" נגד מועמד המפלגה להיות ראש העיר. בקיצור, שנאה עכורה זו אוכלת כל חלקה טובה.

כיצד היא הדרך להתעלות על מידה שפלה זו? שתי עצות בדבר:

ראשית יש לחלק בין "שנאת חינם" לשנאה על פי תורה מחמת סיבה מוצדקת. השנאה היחידה המותרת לנו היא נגד כופרים ואפיקורסים. זה מפורש באבות דר' נתן (סוף פרק ט"ז) והובא שוב ב"תניא" (סוף פרק ל"ב) והוזכר ע"י ה"משנה ברורה" (ביאור הלכה, סי' א', ד"ה ולא יתבייש) הכותב: "אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר וע"י זה יעבירו את העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו וכו' מצוה לשנאותם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודוד המלך אמר 'הלא משנאיך ה' אשנא' וכו' עכ"ל. ועוד עיין דברי ה"חפץ חיים" (הל' לשון הרע, כלל ח, סעיפים ה-ו). [ואין לדחות הדברים בנימוק של "תינוק שנשבה". בררנו במקום אחר ע"פ דברי ה"משנה ברורה" בכמה מקומות שהרמב"ם כתב מושג זה אך ורק לענין לא להרוג אותו, ולא לשום ענין אחר של ריחוק]. שנאה זו אינה שנאה לשמה, אלא רק אמצעי הגנה לבל נסחף אחריהם ומדותיהם הרעות (כדברי הרב קוק, "אוצרות הראי"ה", מהדורה ב', חלק ב' עמ' 121).

זאת אומרת, יש אנשים כאלו שהתורה מתירה לשנאות אותם, וכמפורט ברמב"ם (בפירוש המשנה על סנהדרין, פרק חלק, בסוף י"ג עיקרים). אבל אדם אחר שלא ממלא קריטריונים אלו חטא גדול הוא לשנאות אותו; וזה אמור אפילו אם הוא רשע בין אדם לחברו.

ועוד אמצעי להינצל מהחטא הגדול הזה הוא להאמין שכל מה שעובר על האדם נעשה לו בהשגחה עליונה או מפני מצוותיו, או מפני עוונותיו. כלשון רמב"ן: שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו וכו' אם יעשה מצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו" (רמב"ן בסוף פרשת בא). וכאן הגענו לשאלה חמורה השקפתית. אם בכל אופן הקב"ה הוא הקובע את התוצאות, בין לטובה ובין לרעה, מה לנו להתלונן על איש רע לב הפוגע בנו ומצער אותנו? הרי סוף כל סוף הגאולה תבוא לישראל למרות כל מנהיגי השקר המוליכים את ישראל שולל (עיין יחזקאל פרק לד) והעונשים שבני ישראל סובלים כבר נגזרו עליהם? [וכפי הנימוקים הטובים שפירט רמח"ל ב"דרך השם", ח"ב פרק ג פסקא ה; "דעת תבונות", פסקאות נד, קכד, עמ' קה לשם נסיון, וכדבריו ב"מסילת ישרים", פרק א'].

התשובה לכך היא כי אומנם התוצאות יבואו, אבל הדרך אליהם יכולה להיות בנחת או חלילה מפותלת בייסורין. נכון הדבר כי יעקב היה יכול לרדת למצרים כשבוי בשלשלאות של ברזל, אבל ה' סידר שירד באופן מכובד כאביו של סגן המלך. כך אילולא בחירתם הרעה של אחי יוסף ששנאו אותו ומכרו אותו לעבדות קשה ומפרכת בשדות מצרים, לא היה סובל יוסף אותם י"ב שנה, ולא היה יעקב סובל שכול ואבל, ולא היה יהודה יורד מאת אחיו (עיין בראשית לח, א דברי רש"י), ולא היה יהודה סובל ממיתת אשתו ובניו (סוטה י"ג, ע"ב), ולכן שתי ההבנות נכונות ואמיתיות. יוסף הרגיע את אחיו שאין מקום לייאוש. "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים. וישימני לאב לפרעה וכו' ומושל בכל ארץ מצרים" (בראשית מ"ה, ח'). אבל זה איננו פוטר אותם מאחריות על מעשיהם על הייסורים הרבים שהם גרמו לכל המעורבים בעניין. ובכן יש כאן נחמה למחצה, ולכן גם אחרי מחילתו חל עונש על השבטים.

עלינו ללמוד ממעשה יוסף ואחיו מה גרמה להם השנאה של בני לאה לבני רחל. ועלינו ללמוד כיצד הצליחו לבסוף לגשר ביניהם, מתוך אמונה שה' הוא המנהל את העולם. ואם נפגענו באופן אישי מאיזה שכן או מכר, ואם סבלנו מאיזה קרוב משפחה או מיריב במסחר, עלינו להיות נקיים מטינה בלב. עלינו לאהוב את כל ישראל למרות כל קלקוליהם. ההיתר לשנוא הוא רק לאלו בלבד המפורטים באבות דר' נתן, פרק ט"ז, והרמב"ם בפירוש המשנה, ובדברי ה"משנה ברורה" שכבר הבאנו במאמר זה. זה אחד מהדברים החשובים ביותר שיש עלינו ללמוד מפרשת שבוע זה. ובכך נינצל מחטא גדול ונזכה שה' ישמור אותנו מפני צרות רבות.

ודאי אנחנו נגיע לגאולה שלימה כמו שהקב"ה הבטיח, אבל אל נא נלך בדרך של ייסורים וצרות אלא "דרך המלך נלך".