אבי המנוח היה ניצול אוושויץ

סא"ל (מיל) מאיר אינדור , י' בטבת תשס"ט

מאיר אינדור
מאיר אינדור
צילום: חזקי ברוך

אבי המנוח היה ניצול אוושויץ. נכנס לשם כבחור חסידי מעיירה יהודית בפולין וייצא משם כשם שנכנס עם אותה אמונה, אבל עם תובנה שאחרי השואה אסור לו להתפתות להצעות הג'וינט והיאס להפליג לאמריקה אלא "הגיע הזמן ללכת הביתה", כפי שאמר לי באחת משיחותיו המועטות בין השתיקות הגדולות שליוו את חייו.

ב"מלחמת השחרור" היה בין החיילים המגויסים. אף שאִימי ניצולת הגטו כבר נשאה אותי בבטנה, לאחר שהקימה איתו משפחה בחתונה, אותה ערך רב צבאי בריטי במחנה המעצר של המעפילים בקפריסין, הוא גויס מייד כשעלה לארץ ונשלח לאמוני חי"ר ולמוצבים.

את אשתו ההרה הניח בכפר בצפון ביחד עם עוד משפחות שעלו מהגולה הדוויה והקימו שם מהשברים, קהילה חסידית של עובדי כפיים.

עימו בצבא היו עוד ניצולי שואה. הציניקנים שבהם צחקו לימים על אותם ימים של 'יידישע סולדאטים' שהיו מנהלים נוהל קרב באידיש עסיסית שנשמעה לי כמערכון של דז'יגאן, והיו משחזרים את אימוני המרגמה בפקודות הזויות מתוך השטיבעל, ’יעמוד ר' יחיאל, המכובד בירי בומבה אחת'.

ככל שהייתה זו קהילה חסידית, זו הייתה קהילה ציונית, קשת יום ואידיאליסטית. את יום העצמאות לקחה במלוא הרצינות עם הלל וברכה. "מי שלא היה שם שלא יגיד לנו לא לברך" אמר לי פעם דסקל הגבאי, שאיבד אחר כך את יעקב בנו, תלמיד הישיבה המבריק, בנופלו עם עוד שניים מחבריו ללימודים במארב מחבלים בבקעת הירדן.

לא היו פשרות עם ההלכה שעיצבה את מי שהלך מתוכנו להתגייס. המפגשים בשטיבעל בין לומדי התורה והלוחמים לא היו רוויי מתח כמו היום. כולנו הסכמנו שכולנו בשליחות, אלה בצה"ל ואלה בתורה.


שלא תהיה הקרקפת ללא תפילין

במלחמת יום הכיפורים, בעיצומה של תפילת מוסף ואני כבר בתפקיד פיקודי ושר ב'קאפלה' החסידית את 'היה עם פיפיות עמך בית ישראל', אמי שתודרכה מראש על כפולת צילצולי טלפון שתסמן לה להרים שפופרת בעיצומו של היום הקדוש, הגיעה לבית הכנסת נסערת , והבהילה אותי החוצה. "אני חושבת שצילצלו מהיחידה", אמרה. לפני שנפרדו ממני, שלחו אותי החסידים הוותיקים לקבל ברכת הדרך מהרבי בשטיבעל השכן שהיה ידוע כבעל המופתים וגם הוא בא משם!

בשל תהפוכות המלחמה והקרבות, התגלגלתי בין מספר יחידות וככל שהתארך הזמן, איבדתי כדרכי עוד ועוד חפצים אישיים  - חוץ מהתפילין והנשק. נשק כמובן, אבל תפילין? בשביל זה אתם צריכים להקשיב למה שהיה בנעורי, בישיבה.


"היה מאד קשה אז, והיה קר והייתה סכנה שאפסיד את חלוקת האוכל, ומי שלא קיבל אוכל ליום אחד - היה מסוכן לו אבל היה זה 'בכל מאודך' ".
יום אחד נתקבלה אצלי חבילת עוגיות מאמי ועימה מכתב נרגש מאבי. "בני יקירי," כתב הוא בכתב יד קשה של פועל יום  "יודע אתה מהו 'קרקפתה דלא מניח תפילין' והנה ראש הישיבה הודיע לי שהחמצת יום אחד הנחת תפילין!"... והוסיף שלהם באושוויץ לא היה תפילין אבל ב-43' הגיעה קבוצה של יהודים הונגרים וכששמע שיש אצלם זוג תפילין, היה עובר אליהם את הגדר המפרידה בשעת בוקר מוקדמת כדי להניח לדקה תפילין ולומר שמע ישראל. "אל יוקל בעיניך בני מעשה זה", כתב בעברית של 'שפת קודש' , "היה מאד קשה אז, והיה קר והייתה סכנה שאפסיד את חלוקת האוכל, ומי שלא קיבל אוכל ליום אחד - היה מסוכן לו אבל היה זה 'בכל מאודך' ".

כשבאתי הביתה רציתי לשמוע עוד על המקרה והאם הגדר הייתה מחשמלת ועוד. לא בכל יום פתח את סגור ליבו ורציתי לנצל את ההזדמנות. "היה מה שהיה וזהו!" פסק.

הרי היה בזה משום פיקוח נפש?!, התחכמתי, האם מותר פקוח נפש לשם מצוות עשה?

בעניין הלכה היה מגיב.

- אמת, ברגע שראיתי שעוד יהודים תפשו את הפטנט וגם הם עומדים בתור, הפסקתי.

עם הסיפור הזה הסתובבתי כל המלחמות. הולך יהודי לפני עבודת הכפייה אצל הנאצים  ומוצא עוד יהודים כמותו בעלות השחר בתור ארוך לתפילין, רק כדי שלא תהיה הקרקפת ללא תפילין כנאמר בגמרא. שאני לא אקפיד על כך כל יום?!

והנה הגיעה מלחמת לבנון וכתוצאה של מעשה שטן התפילין נשארו בזחל שנשאר מאחור עם כל הציוד, ואני במבואות 'בעבדה' בכניסה לביירות בגדוד הצנחנים הראשון שנכנס לשם. אחרי בירורים בגדוד נמצא זוג תפילין ואני פורש לצד הטור עטוף בתפילין ובטלית. לפתע מגיע זוג ערבים, גבר ואישה לבושים פרנג'י. הם מתקרבים לטור וחותכים דווקא אלי. מתוך הטלית אני שולף את הרובה "אירפע אידקום", 'הרימו ידיכם' בערבית.

כשמתייצבים אלו מולי וידיהם אל על, מצביע הגבר עם יד מורמת אל אשתו: "מרתי יהודי". "תוכיחי, מה כתוב פה בקופסא?", אני מצביע על התפילין. "שמע ישראל", היא מורידה את ידה האחת שתלויה עדיין באוויר, מכסה את עיניה ומשלימה את המשפט "ה' אלוקינו ה' אחד". "אחותי אינתעק" אמרתי לה ועיניה לחות - נדמה לי שגם עיני.


"תוכיחי, מה כתוב פה בקופסא?", אני מצביע על התפילין. "שמע ישראל", היא מורידה את ידה האחת שתלויה עדיין באוויר, מכסה את עיניה ומשלימה את המשפט "ה' אלוקינו ה' אחד". "אחותי אינתעק" אמרתי לה ועיניה לחות - נדמה לי שגם עיני.
עמדה לפני דמותו של אבי ודמות אבותיו ואמרתי "כמה גדולה היא הנחת תפילין שמחברת בין העולמות ומקשרת בין הדורות, שאילו היו עלי ספק אם הבת האבודה שהתחתנה עם גבר נוצרי הייתה מעיזה לגשת אל האויב שפלש; וכך הייתה נשארת בניתוק מבני משפחתה בבת ים, ועכשיו שסיפרה את סיפור בני משפחתה שעלו לארץ ונותקה מהם, חיברה עצמה מחדש עימהם.

מצווה גוררת מצוה. איני יודע מה עלה בגורלה אך בודאי שה'שמע ישראל' שלה הרקיע לרגע עולמות, ושכר מצוה – מצוה,  ומי יודע אם פסוקה שהצטרף לתפילת רבים לשלום חיילנו לא סייע לנו והכריע את כף הזכויות בהמשך הקרבות.

חלום

עכשיו נספר פה בעניין החלום ששייך ליום הקדיש הכללי בעשרה בטבת.

אני, יש לי מקצוע מוזר - ללכת ללוויות ואזכרות. אחרי אחת הלוויות האחרונות, אבי, הקצטניק מאושוויץ, שכבר איננו עימנו בחיים, הופיע שוב בחלומי, העיר אותי בידו הממוספרת.

- בכית?! אמר.

- לא! למה?

- שמעתי שבכית! אני כבר מכיר אותך. כל פעם אתה בוכה, מאז ששת הימים כשחזרת משם כנער. בכל אופן נדמה לי ששמעתי אותך פה למעלה בוכה, אז באתי.

- נו אז בכיתי!


אמרתי לך אלף פעמים שאין לך מה לבכות, אנחנו לא בכינו... הוסיף והניע ידו הממוספרת, מה שאנחנו עברנו ולא בכינו... הרי אצלנו נהרגו אלפי איש כל שעה כשהכניסו אותנו במאות - כל שבע דקות לקרמטוריום, ולא בכינו!...
- אמרתי לך אלף פעמים שאין לך מה לבכות, אנחנו לא בכינו... הוסיף והניע ידו הממוספרת, מה שאנחנו עברנו ולא בכינו... הרי אצלנו נהרגו אלפי איש כל שעה כשהכניסו אותנו במאות - כל שבע דקות לקרמטוריום, ולא בכינו!...

- אז אולי הגיע הזמן לבכות, שאלתי מתוך חלום, הרי המספרים מצטרפים ולא נגמרים. הבטחתם לנו שבאנו לפה כדי לגמור את תקופת המתים?!

- נו!...נו!... ציקצק אבי לשונו בעברית פולנית אידישאית... אתה שוכח את הירושה שהשארתי לך?

- איזה ירושה, אבא, כל החיים עבדת כמו חמור וירושה לא הייתה! גרוש לא היה!

- ומה עם ה"קדיש" שהשארתי לך, ירושת הקדיש?! כל שנה אמרתי קדיש - בעשרה בטבת וביום השואה - קדיש לכול בני המשפחה שנרצחו במאותיהם, ועכשיו אתה היורש צריך לומר זאת במקומי.

- איזו מן ירושה זו אבא, קדיש?  צעקתי, אני אומר קדיש, ואני אפילו לא מכיר אותם!

- זו בדיוק הנקודה!... קרא בחיוך ניצחון; אתה מבין, אתה לא מכיר אותם, גם אני לא הכרתי אותם, הם הלכו למוות אלמונים במאותיהם, אלפיהם ומליוניהם. ועכשיו הכול השתנה. אצלכם העיתונים מלאים בשמות, תמונות וסיפורים. כל הרוג הוא שם. וכל העם זוכר אותו. ואצלנו מי זכר אותם?! עכשיו אתה מבין שיש הבדל, שבצד הדמעות אפשר קצת לחייך וצריך קצת לשמוח, שיש מדינה ויש צבא ואפילו יש מי שיקבור את המתים, מה שלא היה אצלנו...

וכך נעלם אבא בחלום כמו שהופיע עם חיוכו הנוגה ועם נחמת הקצנטניק שלו לימים אלו.
 
----------------------------------------------------- 
מאיר אינדור הוא מראשי 'אלמגור' - ארגון נפגעי הטרור, סא"ל ב(מיל.), דור שני לניצולי שואה.