הבהרה: כותב שורות אלו מאמין בכוחן של נשים, בחשיבות אישיותן, בשכלן, במידותיהן הטובות ובתרומתן החיונית לחיי המין האנושי. כמו כן הוא סבור שהחברה חייבת להקפיד תמיד על כבודן של נשים, להחמיר עם עברייני מין ולבער ככל שניתן את נגע הבריונות במשפחה. המחלוקת שלו אינה חו"ח עם כלל הנשים או עם הטענה שאשה אינה נחותה מגבר אלא עם הנהגת התנועה הפמיניסטית שמתיימרת לייצג את הנשים ואת זכויותיהן.



נראה שבכל פעם שישראל מוצאת את עצמה ניצבת בפני מלחמת אין ברירה, חוזר על עצמו תסריט מוכר, בו קבוצה מצומצמת של נשים, תוקפת את ההנהגה, את הצבא ואת המדינה כשהיא משננת את המנטרה, שהלחימה הזו היא עוד יוזמה של כוחות האופל הגבריים.

-- אסתר הרצוג

בשבוע שאחרי הבחירות האחרונות פתאום יצאה לאוויר העולם האמת לגבי שליטת השמאל בתנועה הפמיניסטית – והיא יצאה דווקא מפיהן של פמיניסטיות. הסערה סביב "גניבת" הקולות מהשמאל על ידי מפלגת קדימה גרמה לחלק מהפמיניסטיות לחשוף משהו שהיה עד אז בגדר סוד פנימי שלהן:

"לטעמן של נציגות הארגונים הדומיננטיים במרחב הפמיניסטי, "פמיניסטית" יכולה להיות רק מי שמתנגדת ל"כיבוש הציוני", והן מתנות את שיתוף הפעולה שלהן בנושא רווחת נשים בעמדות המדיניות של הארגונים היושבים לשולחן. ארגונים של נשים דתיות לאומיות וציוניות, למשל, מוקצים מחמת מיאוס, והגישה כלפיהם מתנשאת ומבטלת... התנהגות ארגוני הנשים בבחירות מעלה את הצורך בקיום דיון בשאלה אם מדובר בארגונים לשחרור פלשתין או לשחרור האישה. כיבושו של השיח הפמיניסטי בידי ארגונים אנטי-ציוניים חייב להסתיים".

רוני אלוני-סדובניק, ישראל היום, 17.02.09

"נשים הצביעו בהמוניהן ללבני למרות שלא הזדהתה כפמיניסטית, בהצבעת מחאה נגד השליטה המתמשכת של מפלגות השמאל בקול הנשי."

אסתר הרצוג, Ynet, 12.02.09

"נראה שבכל פעם שישראל מוצאת את עצמה ניצבת בפני מלחמת אין ברירה, חוזר על עצמו תסריט מוכר, בו קבוצה מצומצמת של נשים, תוקפת את ההנהגה, את הצבא ואת המדינה כשהיא משננת את המנטרה, שהלחימה הזו היא עוד יוזמה של כוחות האופל הגבריים, ששוב היו משועממים והתחשק להם לשחק במלחמה, במקום להקשיב לנשים ולתת להן לבטא את קולן שיסביר להם שגראד שמתפוצץ על ילדים זו בסך הכל עוד דרך לתקשר. אלו אותן נשים שמנסות לנכס לעצמן את הנשיות ואת מעמד האשה, ולכרוך אותו בעמדותיהן השמאלניות-פציפיסטיות. אך לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות שמדובר בסך הכל קידום של אג'נדה שמאלנית במסווה של פמיניזם... הניסיון ליצור זהות בין הפמיניזם לבין אג'נדה שמאלנית-פציפיסטית גורם נזק".

תמר הר-פז, Ynet, 19.02.09

כעת תשאלו – אוקיי, אז מה? אז ארגוני הנשים נשלטים על ידי השמאל הקיצוני. מה זה בעצם משנה, כל זמן שהם מתעסקים בענייני נשים, כמו זכותן של קופאיות לעבוד בישיבה וכדומה? אבל זו בדיוק הבעיה, רבותי וגבירותי: את מנהיגות התנועה לא באמת מעניינות זכויות של קופאיות. מעניינת אותה השליטה על כל מערכות המדינה, באמצעות הכוח המוסרי והעוצמה הממשית שהן מקבלות בתוקף היותן, כביכול, נציגות המין הנשי המדוכא.

קראו למשל את הציטוט הבא ממאמר קילוסין לציפי לבני שפורסם ב"מוסף הארץ" ב-25.10.07:

בצהרי שישי בתחילת הקיץ התכנסו בדירתה המטופחת של מרב מיכאלי בתל אביב שורת עיתונאיות בכירות למפגש אינטימי עם שרת החוץ, ציפי לבני. הכיבוד, כיאה למארחת, כלל מגשי גבינות משובחות ושפע בקבוקי יין ושמפניה. לבני לבשה ג'ינס משופשף וחולצה לבנה.

רק כמה שבועות קודם, במאי, קראה לבני לאהוד אולמרט להתפטר מראשות הממשלה בעקבות מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד, אך סירבה מצדה לפנות את לשכת שרת החוץ. העיתונות לא סלחה לה. השוביניזם חגג. בן כספית כתב ב"מעריב" שהיא מתאימה להיות מזכ"ל נעמת או "מקסימום נשיאת ויצו העולמית", אמנון אברמוביץ' כינה אותה בערוץ 2 "מיצי" ו"ילדה יפה", סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" קראה לה "ציפיטפוט" וטענה ש"אין לה ביצים". רותחת מזעם החליטה מיכאלי לעשות מעשה והזמינה לביתה את גל גבאי, נחמה דואק, איילה חסון ואחרות כדי להכיר מקרוב את שרת החוץ, לשמוע את דעותיה, לפזר את הערפל.

מרב מיכאלי "רתחה מזעם". השדרנית, הידועה בעיקר בזכות סגנונה הבוטה הבנוי סביב פרובוקציות מיניות ופמיניסטיות, כעסה כי עיתונאים דיברו לא-יפה על ציפי לבני, שרת חוץ שדרשה מהבוס שלה להתפטר אך לא התפטרה בעצמה. כפעולת תגמול כינסה מיכאלי נשות תקשורת בכירות מכל הערוצים (גל גבאי משדרת עם בן כספית את תוכנית אחר-הצהריים "עושים סדר חדש" של

כוחן הגדול של הפמיניסטיות נובע מיכולותיהן המניפולטיביות ומהאלימות שהן מפעילות מתוך אולפני התקשורת. אי אפשר לנצח אותן שם

הטלוויזיה החינוכית, איילה חסון היא הכתבת הפוליטית של ערוץ 1, נחמה דואק כותבת ב"ידיעות אחרונות") וערכה להן ארוחת "בונדינג", גיבוש חברתי, עם שרת החוץ, על טהרת המין הנשי בלבד (בכוונה כמובן).

זו בדיוק שיטת הפעולה של הפמיניסטיות. המנהיגות האידיאולוגיות, כמו מרב מיכאלי, הן אלה שמחברות בין נשות התקשורת האחרות, הפוליטיקאיות, המשפטניות וכו'. המפגש הזה יוצא דופן רק בכך שהוא דווח בתקשורת (וגם זה, רק משום שהפירסום היה נוח ליוזמת המפגש, שמן הסתם גם יזמה את הפירסום). כאשר זו הדינמיקה מאחורי הקלעים, מה הפלא שהתקשורת כולה – ובעיקר הנשים הפמיניסטיות שבה – פימפמה את מועמדותה של לבני וממשיכה לפמפם אותה עד היום?

כוחן הגדול של הפמיניסטיות נובע מיכולותיהן המניפולטיביות ומהאלימות שהן מפעילות מתוך אולפני התקשורת. אי אפשר לנצח אותן שם. מספיק שעורכת התוכנית תהיה פמיניסטית או שהמגישה תהיה פמיניסטית כדי שהתוכנית כבר תזרום למחוזות הנוחים לתנועה הזו ואליהם בלבד. הוסיפו שתי תחקירניות פמיניסטיות, ומנהל מחלקה או עורך ראשי שפוחד לחטוף תלונה על הטרדה מינית, והרי לכם מחלקת חדשות השבויה לחלוטין בידיה של התנועה הוורודה-אדומה.

הגענו למצב בשנת 2000 שבו ישראל יצאה באופן משפיל מרצועת הביטחון החשובה שהחזיקה בדרום לבנון, בגלל ש"האמהות" אמרו לה לעשות כך. ליציאה קדם מסע של תעמולה תבוסתנית (עבירה שדינה חמש עד עשר שנות מאסר על פי חוק העונשין, פרק ז', סימן ב', סעיף 103) שנוהל מתוך אולפני "קול ישראל" על ידי הכוהנת הגדולה ביותר של התנועה הפמיניסטית בישראל, שלי יחימוביץ', ואשר נשען על העצמת ידיעות שליליות מלבנון ועל שיח פציפיסטי "נשי". ואף אחד במדינה הזו לא שאל את עצמו מה לעזאזל הקשר בין ענייני נשים לבין רצועת הביטחון בלבנון, ומה מקנה ליחימוביץ' וכרמלה מנשה זכות לקבוע את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל.

"אני רוצה לרגע לספר על שני מקרים שבהם היתה לנו אג`נדה, לעיתונאים. אולי לא בצורה קוספירטיבית מתוכננת. בשני המקרים מעורבות העיתונאיות הלוחמניות של `קול ישראל` – אחת לשעבר, שלי יחימוביץ`, היום חברת כנסת, וכרמלה מנשה. עניין אחד הוא האלימות במשפחה, אין לי ספק שאנחנו לקחנו את זה כאג`נדה, לא קונספירטיבית, של `קול ישראל` – אבל דחפנו, יחד עם יתר

המאבק נגד כוחו של הממסד הפמיניסטי הוא מאבק קשה מאין כמותו מול שטיפת המוח המדהימה של הפמיניסטיות האגרסיביות בתקשורת, מאילנה דיין דרך יעל דן ועד טלי ליפקין-שחק, אבל הוא חיוני

העיתונות... (פונה לדליה יאירי) ואת גם... והדבר השני שהיית שותפה לו ביחד עם כרמלה ושלי ... הוא הנושא של הנסיגה מלבנון לקראת שנת 2000".

ד"ר חנן נווה ב"כנס הרדיו" הראשון, 04.06.07

המאבק נגד כוחו של הממסד הפמיניסטי הוא מאבק קשה מאין כמותו מול שטיפת המוח המדהימה של הפמיניסטיות האגרסיביות בתקשורת, מאילנה דיין דרך יעל דן ועד טלי ליפקין-שחק, אבל הוא חיוני. בבחירות האחרונות הראה עם ישראל לפמיניסטיות שהוא עוד לא מוכן להישכב על האדמה ולהיכנע. הפמיניסטיות המובילות ספגו חמש תבוסות משמעותיות:

1. דליה איציק כבר לא יו"ר הכנסת.

2. זהבה גלאון כבר לא בכנסת בכלל.

3. יחימוביץ' נכשלה במאמציה לגרור את ברק לאופוזיציה.

4. ציפי לבני הפסידה בבחירות ואפשר שחלק ממפלגתה יערוק לקואליציה בחודשים הקרובים.

5. דורית בייניש ועדנה ארבל הצליחו אמנם לסלק את דניאל פרידמן מלשכת שר המשפטים אבל קיבלו במקומו את יעקב נאמן – "פרידמן בעור כבש" כפי שהגדירו אותו באחד העיתונים.

כל אלו אינן סיבות לעלוז אבל יש מקום לשאוב מהן עידוד. זה הזמן שלנו לפעול במשנה מרץ נגד המכונה הפמיניסטית.

ארבעה מתוך חמישה קוראים – אולי אפילו תשעה מתוך עשרה – יחשבו שאני משוגע או רשע או שילוב בין השניים. אבל אחד או אחת יחושו כי ניכרים דברי אמת. לאותו אחד או אחת אני פונה ואומר: בכל מקום שאתם נתקלים בשיח פמיניסטי – אל תקשיבו. הכל שקר, עטוף ברמייה וכרוך בתוך הונאה. הוא נבנה מראש על ידי אנשים מוכשרים בכדי להטעות אתכם. תוציאו את זה מהראש ותחשבו על משהו אחר. בכל מקום שאתם נתקלים בפמיניסטית המבקשת קידום – אל תיכנעו, למרות ברק הטירוף המפחיד המנצנץ בעיניה. ואת המאמר הזה – תעבירו לחברים בלי חשש. רק כך, במאבק עיקש של בודדים, ננצח את החידק הטורף.