שאלה:
מבין ילדינו, יש לנו שני ילדים מרטיבים, בגילאים 4 ו- 6. הלכנו לטיפולים שונים, אך הדבר הועיל לזמן קצר ושוב חזרו ההרטבות. אני ואשתי מאוד רגישים לריחות וזה ממש משבש לנו את היום. במאמץ לפתור את הבעיה ניסינו להביא אותם למצב שהם יכבסו בעצמם את כלי המיטה, אבל הם משאירים הכל בחדרם ואנו נאלצים לטפל גם בזאת. בילדותי גם אצלי היתה תופעה דומה שמאוד סבלתי ממנה. אני חושש שגם הם יעברו את הסבל הזה.

תשובה:
תופעה של ילדים שלא נגמלים היא מכה גדולה של דורנו. תמיד היו בעיות מסוג זה אך לפי הרגשתי זו תופעה שהתרחבה מאוד. אם כן, דעו שאתם ב"חברה טובה" כי זו צרת רבים. אמנם, "צרת רבים נחמת שוטים", אך יש לכך חשיבות, כדי להקל מעל עצמכם את הלחץ, לפתור את הבעיה בכל מחיר, שרק גורם לדחיית הפתרון. למעשה, יש לדון בשאלה האם הרטבה זו בעיה של הילדים, או שמא זו בעיה של ההורים. אינני מטיל עליכם את האחריות לתופעה, אולם, במחשבות נכונות ובתגובות נכונות ניתן לפתור את הבעיה, או לפחות להקל בהרבה. ברוב המקרים ילד בוגר המרטיב זה סימן לאי שקט. ורק באחוזים קטנים יחסית הדבר בא כתוצאה מבעיות גופניות. ברוב המקרים הסיבה היא נפשית, הנוגעת לסביבה בה גדל הילד. אם יש מתח בסביבה, הוא עלול לגרום לילדים להרטבה. במיוחד אם המתח מתנקז לתופעת ההרטבה עצמה, כאשר בכל בוקר ההורים מתעוררים עם דאגה בלב: הרטיב או לא הרטיב! מחשבות כאלה המשדרות לילדים מצוקה של ההורים, מגבירות את אי השקט אצל הילדים ועימו את ההרטבה. כמובן שיש פן נוסף להרטבה כגורם המושך תשומת לב של ההורים. ילד לומד שאם הוא מרטיב, ההורים חושבים עליו ומדברים עליו, וגם מדברים איתו יותר. בקיצור, זה הופך להיות ל"נושא" בבית, לשמחת לבו של הילד, הנהנה מאוד מכך שהוא במוקד העניינים.

בשאלתך ציינת שלוש נקודות: הראשונה, העובדה שהריח מאוד מפריע לך ולאשתך. השניה, שאתם מטפלים למעשה בכיבוס המצעים. והשלישית, שגם אתה סבלת מתופעה דומה. כל אחד מהגורמים הללו משמש אבן נגף בדרך לפתרון הבעיה. ומדוע? כפי שכתבתי, אתם ההורים צריכים לשמור על שלווה פנימית, מתוך ביטחון שהילדים שלכם הם נורמליים לחלוטין, והעיקר, שיש להם את כל האפשרות להתגבר על ההרטבה ולקום יבשים כל יום, כל בוקר, ללא יוצא מן הכלל. העובדה שאתם רגישים לריחות וסדר יומכם משתבש, גורמת לכם לאי שקט, המשודר לילדים ומתוך כך מפריע לתיקון. גם המחשבות שלך, על עצמך, כאשר היית ילד, שאת המחשבות הללו אתה "משליך" על ילדיך, ואומר לעצמך שגם הם "מסכנים" כמו שהייתי אני,  תשדיר של מסכנות מאוד מפריע לגמילה, כי הוא משדר חולשה, בעוד שהדבר הנכון הוא, לשדר עוצמה ובטחון. גם ההתעסקות סביב השאלה, מי יטפל במצעים הרטובים, גורמת לכם הרבה מחשבה וטרדה בנושא. לילדים זה גורם מדרבן דווקא להמשיך ולהרטיב כדי לזכות בתשומת הלב של ההורים.

אם כן, עיקר העבודה היא עליכם ולא על הילדים. ראשית דבר, חובתכם לתת אמון בילדים, ולדעת בוודאות שאין להם בעיה, והם יכולים בהחלט להיות יבשים. בעיקר עבורך, זו עבודה כפולה, להשתחרר מהתדמית שיש לך כילד מרטיב, ולדעת שאין לכך כל השלכה כלפי ילדיך. אתה סבלת מכך, והם, בעז"ה, לא יסבלו. בנוסף לכך, חובתכם להעביר אחריות לטיפול במצעים, לילדים עצמם. אם אפשר, תנו להם לישון בחדר צדדי יותר. תנו להם הקצאה של שני סדינים לכל אחד. הם חייבים לדאוג לכבס את סדיניהם. אם לא ידאגו, יצטרכו לישון על סדין עם ריח רע. הכל כמובן צריך להיעשות מתוך אהבה כלפיהם ולא מתוך כעס והקפדה. תהליך כזה יגרום להם לקחת אחריות, להאמין בעצמם, (שהרי אתם תתנו בהם אמון) ולדעת, שלא יזכו עוד לתשומת לב באמצעות ההרטבה. ע"י כך ינוטרלו כל הגורמים המביאים אותם להרטיב, ובעז"ה ייגמלו!

----------------------------------------------------
המאמר פורסם בעלון קוממיות